גמרא אם מיעטן (להענבים המרובים מעליו) כשר, דמעטינהו אימת כו' אלא לבתר דאגדיה תפשוט מיניה דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, תימא מה צורך למפשט ומה דחי קסבר אגד הזמנה בעלמא הוא, הא הדבר פשוט דלא הוי דיחוי כיון דמעטינהו מעיו"ט והוי בידו לגמרי, דאפילו בקדשים, ואפילו בנראה ונדחה לא הוי דיחוי, כדתנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר, וקאמר רב אשי בפרק כל הפסולין הטעם משום דכל שבידו לא הוי דיחוי, והדבר צריך תלמוד גדול:
גמרא דאשחר אימת (הענבים המרובים מעליו) כו' אלא לאו דאשחר ביו"ט שמעת מיניה נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. קשה ממנ"פ אי משום איסור דרביע עלה דאין ממעטין ביו"ט לא מקרי בידו, א"כ מה קבעי ר' ירמיה לעיל (עמוד א') נקטם מעיו"ט ועלתה בו תמרה יש דיחוי וכו' והא מסקינן כאן דאשחור מעיו"ט ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, ואי דמ"מ אף דאסור למעט מ"מ מקרי בידו, א"כ מאי קא מבעי ליה כלל, הא כל שבידו לא הוי דיחוי אפילו בקדשים דקיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר, וי"ל דזה בעצמו מבעיא לי' לרבי ירמיה, אם מחמת איסור דרבע עליה מקרי לאו בידו או דמ"מ כיון דאי בעי לעבוד מצי עביד מקרי בידו, ומסופק בטעמא דמתני' דמוכח מינה דבאשחור מעיו"ט ומיעטן ביו"ט כשר אם הטעם דמקרי בידו וממילא נפשט דגם באשחור ביו"ט, אף דהוי נראה ונדחה מ"מ כשר כיון דמקרי בידו, אבל בנקטם ראשו, י"ל כיון דאין בידו כלל הוי דיחוי או כיון דאיסור יו"ט רבע עליה לא מקרי בידו, ומוכח ממתני' דאין דיחוי אצל מצות, ונפשט דנקטם ראשו מעיו"ט נמי כשר, ומ"מ אשחור ביו"ט אפשר דפסול, כיון דנראה ונדחה, ומש"ה נקטם ראשו וכן אשחור ביו"ט לא אפשיט ועולה הסוגיא כהוגן. ובתוס' זבחים (דף לד) משמע דדחקו לומר כיון דאין ממעטין ביו"ט לא מקרי כ"כ בידו, ואפילו הכי היכא דאי בעי עביד מקרי קצת בידו, וע"כ לענין דיחוי מעיקרא מקרי בידו, ולענין נראה ונדחה לא מקרי בידו, וכן רמזו בתוס' לעיל בסמוך (ע"א ד"ה נקטם). ותימא בעיני מי הכריחם לדוחק הגדול הזה. ונ"מ אם יש לו הדס שנקטם ועלתה בי' תמרה ביו"ט והדס אחר דאשחור ביו"ט ומיעטו ונטל שניהם דלפי פירושי יצא ממנ"פ דממתני' אפשיט דחדא מינייהו עכ"פ כשר ודעת התוס' צריך לימוד גדול: