מ"ט רב הונא ורב חסדא וכו'. הרי"ף השמיט הא דרב הונא ורב חסדא ולא הביא אלא מאי דאמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין וכו' אמר ליה רב לרב אחא ברדל' כי דייכת וכו' ע"ש. והרמב"ן במלחמות ברוח מבינתו פירש סוגיין לדעת הרי"ף יפה יפה והמעיין בעיניו יראה כי שמועה זו נאה אשר במאמרו בר"ה ומתרצתא שפיר לדעת הרמב"ן. אך מרן והאחרונים לא הזכירוה לשיטת הרמב"ן לפי שהר"ן כתב דלא נתיישבו לו דברי הרמב"ן. ולנו בעניותנו ההערות אשר הערה הר"ן ז"ל כבר הרמב"ן בדבריו קדם וסלקן:
והר"ן כתב דמאי דאמר רב כי דייכ' אצלי וךוך חומרא בעלמא היא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס"ל וכו' עיין בדבריו באורך. ומרן בכ"מ ובבית יוסף הקשה על הר"ן דאי חומרא הוא לא הו"ל להרי"ף להביאו וכו' ע"ש ולק"מ דכיון דאמוראי מחמרי בהא נקטינן כותייהו להחמיר על דרך מ"ש הרב משנה למלך ריש ה' סוטה לדעת הרמב"ם פכ"ב דאסורי ביאה דרב החמיר על עצמו וקי"ל כוותיה דראוי להחמיר ע"ש. ונ"ל ההדיוט להביא ראיה לדברי הר"ן ממאי דאתמר בירושלמי בסוגיין שמואל שחק על סטרא דמדוכתא רב אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן. ולכאורה מחלפא שיטתייהו דרב ושמואל מגמרין לירושלמי דבגמרין שמואל אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ורב פקיד אצלי ודוך לגירסת הרי"ף והרא"ש ובירושלמי אמרי דשמואל שינה ורב אמר נדוכין כדרכן. אמנם עפ"י שיטת הר"ן הנה נכון דשמואל קאמר דכל הנדוכין [נדוכין] כדרכן ואפי' מלח לדינא. ומיהו למעשה החמיר כשהוא שוחק אתי במה הצד. וכן רב איהו קאמר מימרא דכל הנידוכין בירושלמי לדינא כמ"ש שמואל בגמרין ולמעשה רב מפקיד אצלי ודוך לחומרא. ונמצא דרב ושמואל כל חד אמר מימרא לדינא ומר ניהו מחמיר. ולפום מאי דאמרי רבוואתא קמאי דרבינא ורב אשי כי תרצוהו לבבלי ודאי בקיאי טובא בירושלמי ניחא השתא דמתרי תלמודי ידעינן מימרות רב ושמואל לדינא ודהוו מחמרי ולשיטת הר"ן א"ש:
וראיתי למהרש"ל בים של שלמה סי' ט"ל שכתב על דברי הרי"ף ותימא אמאי פסק כשמואל דס"ל כתנא דברייתא והלא ר' יוחנן פסק בכל הגמרא הלכה כסתם משנה נמצא שתלוי דין זה בפלוגתא דשמואל ור"י וק"ל כר"י נגד רב ושמואל ועוד לישנא דתלמודא משמע הכי מדקאמר הוא סבר כהאי תנא ולא קאמר משום דק"ל כהאי תנא וכו' עכ"ל ואין כאן תימא דידוע דר' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה כלה ומשו"ה פריך הש"ס עליה דר"י כמה זימני והאר"י הלכה כסתם משנה. אמנם אנן לא קי"ל בהא כר' יוחנן וכמה זמני פסקו הפוסקים דלא כסתם המשנה היכא דאמוראי סברי איפכא וזה דבר ברור ופשוט בכמה דוכתי ואחד מהם הרא"ש בפסקיו סוף פ' אלו נערות ע"ש ונמצא דלא קי"ל כר' יוחנן בכלל זה שהוא סובר הלכה כסתם משנה בכל התורה והפוסקים פסקו להפך דאזלינן בתר האמוראים. וכיון שכן אין להקשות מכלל זה דכמה דוכתי איפסיק הפך. גם מה שנסתייע מדקאמר הוא סבר כהאי תנא גם זה אינו כלל גמור וכמ"ש בעניותנו בכמה מקומות בס"ד:
והרמב"ם פ"ג פסק דידוך התבלין כדרכן שאם ידוכם מעי"ט יפוג טעמן אבל מלח וכו' ע"ש ולא פי' דין מוריקא והה"מ נקט נפשיה בקציר"י אך פירש דמוריקא ככל התבלין. ובאמת דקצר קציר"ת האומ"ר דהגם שהזכיר דברי ההלכות ומסתמא מסכים הולך לדברי הרמב"ן ושיטתו אמנם הרמב"ם אמר טעמא דמפיגין טעמן ולדידיה קאמר הש"ס דמוריקא כמלח והו"ל לפרש להרמב"ם. ומרן ז"ל נדחק בזה. ואמרתי בישיבה דרך חידוד ליישב דברי הרמב"ם וגם דברי הרשב"א דנראין כסותרין דבספרו עבודת הקדש פסק דגם הכרכום נדוך כדרכו ובתשובה סי' תרפ"ד כתב טעמא דמפיגין. והוא דיש להעיר בסוגיין דלמ"ד דטעמא דכל הקדרות צריכות מלח ואין צריכות תבלין וכפ"ז אי ידע מאי קדירה בעי בשולי הוו תבלין כמלח ובעו שינוי וא"כ משנתנו לפלוג ולתני בתבלין גופייהו דאי ידע מאי קדירה [בעי] בשולי בעו שינוי ואי לא ידע נדוכין כדרכן ומכ"ש ידעינן דמלח בעי שינוי דכל הקדרות צריכות מלח. וכן למ"ד דתבלין מפיגין ומוריקא דלא מפיג בעי שנוי תקשי דלפלוג ולתני בתבלין גופייהו דמוריקא בעי שינוי ומכ"ש מלח. ואפשר לומר דשיטת הש"ס כך דמ"ד דכל הקדרות צריכות מלח וכו' סובר דכיון דהא מילתא מדרבנן דמדאורייתא התר גמור שהוא אוכל נפש א"כ לא ראו חכמים לחלק והתירו התבלין ואסרו מלח דאע"ג דזמנין דידע מאי קדרה בעי לבשולי והיה צריך שינוי לא ראו חכמים למסור ענין זה ביד כל א' וא' וזה ידוך כדרכו דלא ידע מאי קדירה בעי בשולי וזה ידוך ע"י שינוי דידע וכיוצא דנפיק מינה חורבא ובלבול לכן השוו את מדותיהם דתבלין נדוכין כדרכן כיון דאין כל הקדרות צריכין תבלין אבל מלח בעי שינוי דכל הקדירות צריכות מלח זה סובר מ"ד דטעמא דכל הקדרות וכו' ושכנגדו חלוק דאי אמרת טעמא הכי סבר דכי ידע מאי קדירה בעי צריך שינוי ומתני' לא מפליג ומשו"ה לא בחר בטעם זה. ומ"ד דטעמא דתבלין מפיגין ודאי הוא ס"ל דהגם דאיכא מוריקא לא פלוג רבנן כיון דרוב תבלין מפיגין והשוו כל התבלין בחדא מחתא ולא חיישי למעוטא. זהו סברתו אך אידך לא סבר הכי רק סברתו דלכי מטית לו' דטעמא דמפיגין בעי לאפוקי מוריקא ועינינו הרואות דסתם התנא והשוה דין כל התבלין לכך פנה לטעם אחר. ונמצא לפ"ז דמ"ד מפיגין הוא עצמו סבר דגם מוריקא כתבלין דלא פלוג בתבלין. אלא דאידך סבר דלטעם זה אפיקינן מוריקא. וכן מ"ד כל הקדרות וכו' לדידיה אין חילוק בין ידע מאי קדירה בעי ללא ידע דלא פלוג אלא דחבירו סבר דאי אמרת טעמא דכל הקדירות הסר משם ידע מאי קדירה וכו'. וע"פ שיטה זו נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א דפסקי כמ"ד מפיגין דהכי אזלא סוגיין דעלמא ולא חילקו דמוריקא בעי שינוי משום דהך מ"ד גופיה הכי סבר אלא דחבירו חלוק עליו וקי"ל כוותיה ודוק היטב:
והר"ן כתב דמאי דאמר רב כי דייכ' אצלי וךוך חומרא בעלמא היא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס"ל וכו' עיין בדבריו באורך. ומרן בכ"מ ובבית יוסף הקשה על הר"ן דאי חומרא הוא לא הו"ל להרי"ף להביאו וכו' ע"ש ולק"מ דכיון דאמוראי מחמרי בהא נקטינן כותייהו להחמיר על דרך מ"ש הרב משנה למלך ריש ה' סוטה לדעת הרמב"ם פכ"ב דאסורי ביאה דרב החמיר על עצמו וקי"ל כוותיה דראוי להחמיר ע"ש. ונ"ל ההדיוט להביא ראיה לדברי הר"ן ממאי דאתמר בירושלמי בסוגיין שמואל שחק על סטרא דמדוכתא רב אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן. ולכאורה מחלפא שיטתייהו דרב ושמואל מגמרין לירושלמי דבגמרין שמואל אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ורב פקיד אצלי ודוך לגירסת הרי"ף והרא"ש ובירושלמי אמרי דשמואל שינה ורב אמר נדוכין כדרכן. אמנם עפ"י שיטת הר"ן הנה נכון דשמואל קאמר דכל הנדוכין [נדוכין] כדרכן ואפי' מלח לדינא. ומיהו למעשה החמיר כשהוא שוחק אתי במה הצד. וכן רב איהו קאמר מימרא דכל הנידוכין בירושלמי לדינא כמ"ש שמואל בגמרין ולמעשה רב מפקיד אצלי ודוך לחומרא. ונמצא דרב ושמואל כל חד אמר מימרא לדינא ומר ניהו מחמיר. ולפום מאי דאמרי רבוואתא קמאי דרבינא ורב אשי כי תרצוהו לבבלי ודאי בקיאי טובא בירושלמי ניחא השתא דמתרי תלמודי ידעינן מימרות רב ושמואל לדינא ודהוו מחמרי ולשיטת הר"ן א"ש:
וראיתי למהרש"ל בים של שלמה סי' ט"ל שכתב על דברי הרי"ף ותימא אמאי פסק כשמואל דס"ל כתנא דברייתא והלא ר' יוחנן פסק בכל הגמרא הלכה כסתם משנה נמצא שתלוי דין זה בפלוגתא דשמואל ור"י וק"ל כר"י נגד רב ושמואל ועוד לישנא דתלמודא משמע הכי מדקאמר הוא סבר כהאי תנא ולא קאמר משום דק"ל כהאי תנא וכו' עכ"ל ואין כאן תימא דידוע דר' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה כלה ומשו"ה פריך הש"ס עליה דר"י כמה זימני והאר"י הלכה כסתם משנה. אמנם אנן לא קי"ל בהא כר' יוחנן וכמה זמני פסקו הפוסקים דלא כסתם המשנה היכא דאמוראי סברי איפכא וזה דבר ברור ופשוט בכמה דוכתי ואחד מהם הרא"ש בפסקיו סוף פ' אלו נערות ע"ש ונמצא דלא קי"ל כר' יוחנן בכלל זה שהוא סובר הלכה כסתם משנה בכל התורה והפוסקים פסקו להפך דאזלינן בתר האמוראים. וכיון שכן אין להקשות מכלל זה דכמה דוכתי איפסיק הפך. גם מה שנסתייע מדקאמר הוא סבר כהאי תנא גם זה אינו כלל גמור וכמ"ש בעניותנו בכמה מקומות בס"ד:
והרמב"ם פ"ג פסק דידוך התבלין כדרכן שאם ידוכם מעי"ט יפוג טעמן אבל מלח וכו' ע"ש ולא פי' דין מוריקא והה"מ נקט נפשיה בקציר"י אך פירש דמוריקא ככל התבלין. ובאמת דקצר קציר"ת האומ"ר דהגם שהזכיר דברי ההלכות ומסתמא מסכים הולך לדברי הרמב"ן ושיטתו אמנם הרמב"ם אמר טעמא דמפיגין טעמן ולדידיה קאמר הש"ס דמוריקא כמלח והו"ל לפרש להרמב"ם. ומרן ז"ל נדחק בזה. ואמרתי בישיבה דרך חידוד ליישב דברי הרמב"ם וגם דברי הרשב"א דנראין כסותרין דבספרו עבודת הקדש פסק דגם הכרכום נדוך כדרכו ובתשובה סי' תרפ"ד כתב טעמא דמפיגין. והוא דיש להעיר בסוגיין דלמ"ד דטעמא דכל הקדרות צריכות מלח ואין צריכות תבלין וכפ"ז אי ידע מאי קדירה בעי בשולי הוו תבלין כמלח ובעו שינוי וא"כ משנתנו לפלוג ולתני בתבלין גופייהו דאי ידע מאי קדירה [בעי] בשולי בעו שינוי ואי לא ידע נדוכין כדרכן ומכ"ש ידעינן דמלח בעי שינוי דכל הקדרות צריכות מלח. וכן למ"ד דתבלין מפיגין ומוריקא דלא מפיג בעי שנוי תקשי דלפלוג ולתני בתבלין גופייהו דמוריקא בעי שינוי ומכ"ש מלח. ואפשר לומר דשיטת הש"ס כך דמ"ד דכל הקדרות צריכות מלח וכו' סובר דכיון דהא מילתא מדרבנן דמדאורייתא התר גמור שהוא אוכל נפש א"כ לא ראו חכמים לחלק והתירו התבלין ואסרו מלח דאע"ג דזמנין דידע מאי קדרה בעי לבשולי והיה צריך שינוי לא ראו חכמים למסור ענין זה ביד כל א' וא' וזה ידוך כדרכו דלא ידע מאי קדירה בעי בשולי וזה ידוך ע"י שינוי דידע וכיוצא דנפיק מינה חורבא ובלבול לכן השוו את מדותיהם דתבלין נדוכין כדרכן כיון דאין כל הקדרות צריכין תבלין אבל מלח בעי שינוי דכל הקדירות צריכות מלח זה סובר מ"ד דטעמא דכל הקדרות וכו' ושכנגדו חלוק דאי אמרת טעמא הכי סבר דכי ידע מאי קדירה בעי צריך שינוי ומתני' לא מפליג ומשו"ה לא בחר בטעם זה. ומ"ד דטעמא דתבלין מפיגין ודאי הוא ס"ל דהגם דאיכא מוריקא לא פלוג רבנן כיון דרוב תבלין מפיגין והשוו כל התבלין בחדא מחתא ולא חיישי למעוטא. זהו סברתו אך אידך לא סבר הכי רק סברתו דלכי מטית לו' דטעמא דמפיגין בעי לאפוקי מוריקא ועינינו הרואות דסתם התנא והשוה דין כל התבלין לכך פנה לטעם אחר. ונמצא לפ"ז דמ"ד מפיגין הוא עצמו סבר דגם מוריקא כתבלין דלא פלוג בתבלין. אלא דאידך סבר דלטעם זה אפיקינן מוריקא. וכן מ"ד כל הקדרות וכו' לדידיה אין חילוק בין ידע מאי קדירה בעי ללא ידע דלא פלוג אלא דחבירו סבר דאי אמרת טעמא דכל הקדירות הסר משם ידע מאי קדירה וכו'. וע"פ שיטה זו נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א דפסקי כמ"ד מפיגין דהכי אזלא סוגיין דעלמא ולא חילקו דמוריקא בעי שינוי משום דהך מ"ד גופיה הכי סבר אלא דחבירו חלוק עליו וקי"ל כוותיה ודוק היטב: