רש"ש על נדה · דף 56a

גמרא מיתיבי נמצא שרץ שרוף כו'. וקס"ד דשרץ משמע כמו שהוא שלם ושלדו קיימת. וע"כ היה מפרש דשרוף אינו ר"ל שרוף לגמרי עד שנעשה אפר דא"כ איך תלינן שנפל כמו שהוא עתה איך לא היה נתפזר בנפילתו. אלא דקס"ד דשרוף היינו שנחרך מן האש אבל חלקיו עדיין מדובקים איש לחבירו:

בפיסקא מטמאין לחין. זוב דכתיב רר כו'. כצ"ל:

שם ש"ז כו' נבלה דכתיב כי ימות כו'. נ"ל דצ"ל נבלה קודם ש"ז וכסדרן במתניתין:

רש"י ד"ה טומאת רקב. מטמא במגע כו'. כ"ה לישנא דר' יוסי גופיה בחולין (קכה ב) וע"ש דמפרש לה הגמרא מאי נוגע מאהיל. ובחנם העלה התור"ע בפ"ב דאהלות אות ד' דברי רש"י הללו בצ"ע. ומבלעדי זאת יש לפרש כוונת רש"י כאן דקאי על בשר המת יבש דאמר דמטמא טומאת רקב. וכינוי דממנו שב עליו לבד. דהא דרקב ממש אינו מטמא במגע הוא מטעם דא"א ליגע בכולו. אבל בשר יבש הרי חלקיו מדובקין זה בזה. ולהגמ' בחולין שם לא נראה להעמיד דברי ר' יוסי בשם במת יבש דסתם רקב משמע רקב ממש:

תד"ה וזאת. והאי זאת נמי אתי למעוטי דבת"כ כו'. גם בגמרא בב"ק (כד) דרשינן מזאת למעוטי זבה מראיות ע"ש:

במשנה ומטמא בין לח בין יבש. נראה דיבש דשרץ אינו יבש ממש דהא שרץ יבש אינו מטמא כדאיתא בר"פ וכל הטומאות כשעת מציאתן כדלעיל. או דמיירי בשלדו קיימת דטמא אפי' יבש כדר"ל לעיל: