גמרא ומי תלינן והתנן מחט כו'. רש"י ותוס' נדחקו. ולעד"נ דהכי פריך דהא חזקה דמעיקרא אלימא מחזקה דהשתא כמש"כ התוס' לעיל (ב ב) בד"ה דאיכא ובד"ה התם. וכמש"כ בד"ה שכל. דשעת מציאתן אינו אלא לקדשים. וכן לקמן (סט) דמ"ד תחלתן אע"פ שאין סופן הוא דאמרינן דאוקמינהו אחזקייהו אבל סופן אע"פ שאין תחלתן לא קמ"ל. ומחט זה היה בחזקת שלם ואפ"ה ל"ח לה אפי' לתלות. וע"כ מטעם דהחזקה היתה במקום אחר. וא"כ כש"כ חזקה דשעת מציאתן דקילא דאין מחזיקין אותה ממקום למקום אפי' לתלות ונכון בס"ד. ועמש"כ בטהרות פ"ה מ"ז:
קריאה במקור
רש"ש על נדה · דף 4a
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
תד"ה והא אשה. לכך י"ל כו' שהמקור סתום. כצ"ל:
תד"ה הכא נמי. כיון דע"י תליית אדם טהור אתה חושבו ספק. כ"נ דצ"ל ולמחוק מלת אין:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna Edition
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 7c1ee84012b8f919f25ad010d217fb96b1d0340b5b0143e443bb357712f15f31