משנה
מכשירי אוכל נפש דינם כאוכל נפש ומותר לעשותם בחול המועד לצורך המועד.
מעמידין תנור וכיריים וריחיים במועד (במסירה שלפנינו נוסף "וריחיים" בידי מגיה) – מותר בחול המועד להרכיב את חלקיהם ולחבר אותם, מפני שהעמדה זו היא צורך המועד לאפות ולבשל ולטחון בהם. רבי יהודה אומר: אין מכבשין את הריחים – אסור לנקר (לקדוח, לעשות חריצים) בחול המועד את אבני הריחיים, כשהן חלקות ואינן טוחנות יפה, כדי לעשותן חדודות, כתחילה (בתחילה, בפעם הראשונה) – כשהריחיים חדשים, מפני שיש בניקור זה טרחה רבה. אבל מותר לנקר ריחיים ישנים, שהואיל ודי בניקור מועט, מותר לעשותו בחול המועד.
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: מעמידים תנור וכיריים במועד, ובלבד שלא יגמור מלאכתם; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אף יגמור. רבי יהודה אומר משמו: מעמידים את (אבן הריחיים) החדשה, ומכבשים את הישנה. ויש אומרים: אין מכבשים כל עיקר (אפילו את הישנה).
דעת רבי אליעזר, שכל דבר שהוא לצורך המועד, אף על פי שהותר בחול המועד, מותר לעשותו בתנאי שלא ישלימו עד תומו. אולם חכמים סוברים, שרשאים לגמור את המלאכה, משום שדבר שהותר לעשותו בחול המועד יכול להיעשות במלואו.
רבי יהודה בשם רבי אליעזר מתיר לצורך המועד גם לכבש את אבני הריחיים הישנות, שהיא מלאכת הדיוט ואין טרחתה מרובה, אבל אוסר לכבש אבני ריחיים חדשות, כי היא מלאכת אומן וטרחתה מרובה. הלכה זו מיוחסת לרבי יהודה גם במשנה. וחכמים חולקים ומתירים בין בחדשים ובין בישנים.
דברי רבי יהודה במשנה זהים לדברי רבי יהודה בברייתא שאמר משמו של רבי אליעזר. ואף על פי שחכמים מן הסתם חולקים על רבי אליעזר, רבי יהודה הולך בשיטת רבי אליעזר, "מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי, ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר, לפיכך הוא (רבי יהודה) שונה משנת רבי אליעזר" (תוספתא זבחים ב,יז). אבל בכתב יד של המשנה הגרסה היא במשנה: רבי יהודה אומר: אף מכבשים את הריחיים בתחילה. לפיה צריך לומר שרבי יהודה רק מסר כן משמו של רבי אליעזר, ואילו הוא עצמו סובר כחכמים שאפילו חדשים מותר לכבש ("מקורות ומסורות").
תנור וכיריים וריחיים
התנור היה משמש לאפיית לחם ומיני מאפה אחרים. הרבו להשתמש בתנור אף לצורכי בישול וצלייה. התנור היה בדרך כלל קבוע ומחובר לקרקע, אך היו מצויים גם תנורים קטנים יותר שהיו מטלטלים אותם ממקום למקום ומעבירים אותם מן החצר לבית. התנור המצוי היה עשוי חרס. היו תנורים הבנויים אבנים או לבנים או העשויים מתכת.
הכיריים היו משמשים לבישול. הכיריים היו כלי מאורך או מעוגל, והיה עליהם מקום לשפיתת שתי קדרות. לרוב היו הכיריים עשויים חרס, אך לפעמים היו בנויים אבן או עשויים מתכת.
הריחיים היו משמשים לטחינת קמח. הריחיים היו של אבן.
מעמידים תנור
מעמידים - מרכיבים תנור של חוליות או של דפים.
תנור של חוליות הוא תנור שלאחר שנוצר נחתך בבית האומן לחוליות שרוחבן פחות מארבעה טפחים. בזמן השימוש מרכיבים אותן, ובזמן שהתנור נטמא קל לפרקו לחלקיו ולטהרו על ידי כך.
תנור של דפים ייצרוהו בכמה חלקים. כל חלק נקרא דף של תנור ושימש לאפייה. דף כזה אינו מקבל טומאה הואיל ואין בו רוב התנור. מחברים את הדפים לתנור שלם על ידי לימודים (נסרים), ואם נטמא אפשר לפרקו על ידי סילוק לימודיו והתנור נטהר.
מכבשים ריחיים
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: מאי מכבשים? - רב יהודה אמר: מנקר ריחיא (רש"י: מכה בפטיש על הריחיים ומנקר, כשהם חלקים יותר מדי ואינם טוחנים יפה).
על שאר מכשירי אוכל נפש שהתירו לעשותם בחול המועד לצורך המועד, ראה ירושלמי להלן ב,ב.
• • •
מכשירי אוכל נפש דינם כאוכל נפש ומותר לעשותם בחול המועד לצורך המועד.
מעמידין תנור וכיריים וריחיים במועד (במסירה שלפנינו נוסף "וריחיים" בידי מגיה) – מותר בחול המועד להרכיב את חלקיהם ולחבר אותם, מפני שהעמדה זו היא צורך המועד לאפות ולבשל ולטחון בהם. רבי יהודה אומר: אין מכבשין את הריחים – אסור לנקר (לקדוח, לעשות חריצים) בחול המועד את אבני הריחיים, כשהן חלקות ואינן טוחנות יפה, כדי לעשותן חדודות, כתחילה (בתחילה, בפעם הראשונה) – כשהריחיים חדשים, מפני שיש בניקור זה טרחה רבה. אבל מותר לנקר ריחיים ישנים, שהואיל ודי בניקור מועט, מותר לעשותו בחול המועד.
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: מעמידים תנור וכיריים במועד, ובלבד שלא יגמור מלאכתם; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אף יגמור. רבי יהודה אומר משמו: מעמידים את (אבן הריחיים) החדשה, ומכבשים את הישנה. ויש אומרים: אין מכבשים כל עיקר (אפילו את הישנה).
דעת רבי אליעזר, שכל דבר שהוא לצורך המועד, אף על פי שהותר בחול המועד, מותר לעשותו בתנאי שלא ישלימו עד תומו. אולם חכמים סוברים, שרשאים לגמור את המלאכה, משום שדבר שהותר לעשותו בחול המועד יכול להיעשות במלואו.
רבי יהודה בשם רבי אליעזר מתיר לצורך המועד גם לכבש את אבני הריחיים הישנות, שהיא מלאכת הדיוט ואין טרחתה מרובה, אבל אוסר לכבש אבני ריחיים חדשות, כי היא מלאכת אומן וטרחתה מרובה. הלכה זו מיוחסת לרבי יהודה גם במשנה. וחכמים חולקים ומתירים בין בחדשים ובין בישנים.
דברי רבי יהודה במשנה זהים לדברי רבי יהודה בברייתא שאמר משמו של רבי אליעזר. ואף על פי שחכמים מן הסתם חולקים על רבי אליעזר, רבי יהודה הולך בשיטת רבי אליעזר, "מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי, ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר, לפיכך הוא (רבי יהודה) שונה משנת רבי אליעזר" (תוספתא זבחים ב,יז). אבל בכתב יד של המשנה הגרסה היא במשנה: רבי יהודה אומר: אף מכבשים את הריחיים בתחילה. לפיה צריך לומר שרבי יהודה רק מסר כן משמו של רבי אליעזר, ואילו הוא עצמו סובר כחכמים שאפילו חדשים מותר לכבש ("מקורות ומסורות").
תנור וכיריים וריחיים
התנור היה משמש לאפיית לחם ומיני מאפה אחרים. הרבו להשתמש בתנור אף לצורכי בישול וצלייה. התנור היה בדרך כלל קבוע ומחובר לקרקע, אך היו מצויים גם תנורים קטנים יותר שהיו מטלטלים אותם ממקום למקום ומעבירים אותם מן החצר לבית. התנור המצוי היה עשוי חרס. היו תנורים הבנויים אבנים או לבנים או העשויים מתכת.
הכיריים היו משמשים לבישול. הכיריים היו כלי מאורך או מעוגל, והיה עליהם מקום לשפיתת שתי קדרות. לרוב היו הכיריים עשויים חרס, אך לפעמים היו בנויים אבן או עשויים מתכת.
הריחיים היו משמשים לטחינת קמח. הריחיים היו של אבן.
מעמידים תנור
מעמידים - מרכיבים תנור של חוליות או של דפים.
תנור של חוליות הוא תנור שלאחר שנוצר נחתך בבית האומן לחוליות שרוחבן פחות מארבעה טפחים. בזמן השימוש מרכיבים אותן, ובזמן שהתנור נטמא קל לפרקו לחלקיו ולטהרו על ידי כך.
תנור של דפים ייצרוהו בכמה חלקים. כל חלק נקרא דף של תנור ושימש לאפייה. דף כזה אינו מקבל טומאה הואיל ואין בו רוב התנור. מחברים את הדפים לתנור שלם על ידי לימודים (נסרים), ואם נטמא אפשר לפרקו על ידי סילוק לימודיו והתנור נטהר.
מכבשים ריחיים
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: מאי מכבשים? - רב יהודה אמר: מנקר ריחיא (רש"י: מכה בפטיש על הריחיים ומנקר, כשהם חלקים יותר מדי ואינם טוחנים יפה).
על שאר מכשירי אוכל נפש שהתירו לעשותם בחול המועד לצורך המועד, ראה ירושלמי להלן ב,ב.
• • •