1משנה
רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) אומר: אין עושין את האמה – של מים, תעלה סביב השדה, להמשיך את המים לתוכה, בתחילה – כשלא היתה לפני כן, במועד – בחול המועד, משום שיש בעשייתה טרחה רבה, ובשביעית – בשנת השמיטה. וחכמים אומרים: עושין את האמה בתחילה בשביעית, ומתקנין את המקולקלת במועד – אמת המים שנתקלקלה ונסתמה בעפר מותר לתקן אותה בחול המועד, כדי שהמים יקלחו בה, אבל חכמים מודים שאין עושים את אמת המים בתחילה במועד.
ומתקנין את קילקולי המים (הגרסה בכתבי יד של המשנה: כל כלי המים) שברשות הרבים – מתקני המים והביוב ואמות המים שברשות הרבים שנתקלקלו מותר לתקנם בחול המועד, וחוטטין אותן – מנקים אותם מהרפש ומהצרורות שנצטברו בהם ומפריעים למהלך המים בהם.
ומתקנין – שליחי בית דין, את הדרכים ואת הרחובות – שנתקלקלו בימות הגשמים, ואת מקוות המים – מנקים את המקוואות שטובלים בהם מהרפש שניתן לתוכם בימות הגשמים, ועושין כל צורכי הרבים – שאר כל צורכי הרבים, ומציינין על הקברות – שופכים סביבם סיד לעשות להם ציון (סימן), כדי שלא יאהילו עליהם כוהנים ונושאי טהרות (דברים טהורים) וייטמאו הכוהנים והטהרות, ויוצאין אף על הכלאים – שליחי בית דין יוצאים אף לשדות ולכרמים לראות האם עקרו בעלי השדות והכרמים את צמחי הכלאיים (שני מיני זרעים שצמחו יחד, ומיני זרעים שצמחו בכרם), ואם לא עקרום, יעקרום שליחי בית דין. דברים אלה מותר לעשותם בחול המועד.
קילקולי המים
נראה כי המילה "קילקולי" היא צורה מעוברתת ממקור לטיני שמשמעו 'ביבים' (כפירושם של ריטב"א ור"מ המאירי) ('קלואקה' בלטינית היא תעלת ביוב). לפי זה, המשנה מלמדת אותנו, שכאשר תעלות הביוב שברשות הרבים מתקלקלות ונסתמות, נגרם מפגע תברואתי חמור לציבור, ולכן מותר לתקנן בחול המועד.
מקוות המים
במקרא מופיע צירוף הסמיכות "מקוה מים". צירוף זה נתקצר והוא מופיע בכל ספרות התנאים תמיד ללא הסומך: מקוה בסתם. רק בהלכה העתיקה שבמשנה שקלים א,א מצינו: "ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים". והמשנה כאן סודרה כלשונה בשקלים.
ויוצאים אף על הכלאיים
במשנה שבכתב יד של הבבלי אין המילה "אף". אבל בכתבי יד של המשנה ובמשנה שבירושלמי ובמשנה שבדפוסים של הבבלי יש המילה "אף", ומשנת מועד קטן כאן הועברה ממשנת שקלים א,א ("מבוא לנוסח המשנה").
בתוספתא שקלים א,א-ד שנו: בחמישה עשר בו (באדר) שלוחי בית דין יוצאים ומתקינים את הדרכים ואת הרחובות... בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים וחופרים בורות שיחים ומערות ומתקנים את המקוואות ואת אמות המים... בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומפקירים את הכלאים... בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומציינים מקום הטומאה...
כיון ששנו במשנה שקלים, שבחמישה עשר באדר שליחי בית דין יוצאים ועושים כמה דברים (על אף שהמילה "יוצאים" לא נאמרה במשנה בפירוש, היא נאמרה בתוספתא), סיימו במשנה שם, שהם יוצאים אף על הכלאיים. כמו כן, כיון ששנו במשנה כאן, שבחול המועד שליחי בית דין יוצאים ועושים כמה דברים, סיימו במשנה כאן, שהם יוצאים אף על הכלאיים.
• • •
2תמן תנינן: – שם (במסכת אחרת - שביעית ג,ג) שנינו (משנה): היה לו דבר מועט (מעט זבל), מוסיף עליו והולך (מוציא את המעט שיש לו, ואחר כך מוסיף עליו מעט מעט). רבי לעזר בן עזריה אוסר – להוציא מעט מעט, עד שיעמיק שלשה – שייתן את הזבל בבור עמוק שלושה טפחים, או עד שיגביה שלשה – שייתן את הזבל על מקום שהוא גבוה משאר הקרקע שלושה טפחים, או עד שיתן על הסלע.
ואומרים: פתר לה תרין פתרין – פתר (פירשו, הסבירו) אותה (את המשנה במסכת שביעית) בשני פתרונות (פירושים, הסברים). הפירוש האחד: היה לו דבר מועט - בשהיה לו דבר ממועט (מועט) בתוך ביתו מערב שביעית (בשנה השישית) – ולא הוציאו לשדהו ערב שביעית, והוא מבקש להוציאו בתוך (לתוך) שדהו בשביעית – כדי לעשות שם ערמה, - הרי זה מוסיף עליו והולך – מוציא לשדהו בשביעית את המעט שיש לו בתוך ביתו, ואחר כך מוסיף עליו מעט מעט, משיפסקו עוברי עבירה (הגרסה במקבילה: עובדי עבודה) – משעה שבשאר השנים פסקו לעשות בשדה את עבודות החרישה והזריעה והזיבול, כדין המוציאים זבלים לאשפתות, שמאותה שעה ברור שהמוציא זבל לשדה אינו מתכוון לזבלו, ולכן אין לחשוש שיהא נראה כמזבל את אותו המקום. רבי לעזר בן עזריה אוסר – להוציא לשדהו בשביעית את המעט שיש לו בתוך ביתו. מה טעמא דרבי לעזר בן עזריה? – מה הטעם של רבי אלעזר בן עזריה? - שמא לא ימצא לו זבל – להוסיף עליו מעט מעט עד שיצטרף לכשיעור, ונמצא מזבל את אותו המקום – בזבל שמוציא בשביעית מתוך ביתו.
אתיא דרבי לעזר בן עזריה כרבי יוסה (רבי יוסי בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) – באה דעתו של רבי אלעזר בן עזריה כדעת רבי יוסי. כמה דרבי יוסי אמר: – כמו שרבי יוסי אמר: אין זבל מצוי – אינו נמצא הרבה, כן – כך רבי לעזר בן עזריה אמר: אין זבל מצאוי (מצוי) – ולכן חשש שמא לא ימצא לו זבל (במקבילה חסר מ"אתיא" עד כאן).
והיכן אמר רבי יוסי כן? -
במשנה בבא מציעא ה,ז שנו: ופוסק עימו על הזבל (מותר ללוקח לפסוק עם המוכר שייתן לו מעות מיד על מנת שייתן כנגדן זבל לזבל את שדהו) כל ימות השנה (אף על פי שאין למוכר עכשיו זבל כלל, מפני שהוא מצוי תמיד). רבי יוסי אומר: אין פוסקים על הזבל, אלא אם כן היה לו זבל באשפה (רבי יוסי סובר, שאין הלוקח פוסק עם המוכר על הזבל עד שיהא לו זבל באשפה); וחכמים מתירים (לפסוק על הזבל, אף על פי שאין לו).
ובירושלמי בבא מציעא ה,ח אמרו: רבי יוסה ורבי לעזר בן עזריה שניהם אמרו דבר אחד (שאין הזבל מצוי), דתנינן תמן: היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך. ורבי אלעזר בן עזריה אוסר, עד שיעמיק שלושה או עד שיגביה שלושה או עד שייתן על הסלע.
הירושלמי כאן, שאמר שדעתו של רבי אלעזר בן עזריה כדעת רבי יוסי, קיצר ולא הזכיר כלל את המאמר של רבי יוסי. כך הוא בירושלמי הרבה פעמים. דברי הירושלמי בבבא מציעא משלימים את הדברים כאן.
דעתם של חכמים (תנא קמא החלוק על רבי אלעזר בן עזריה), שהתירו להוציא לשדהו בשביעית את המעט שיש לו בתוך ביתו, שהזבל מצוי (כדעת תנא קמא החלוק על רבי יוסי במשנה בבבא מציעא), ולכן לא חששו חכמים שמא לא ימצא לו זבל.
ואומרים: פתר לה פתר חורן – פתר (פירשו, הסבירו) אותה (את המשנה במסכת שביעית) בפתרון (פירוש, הסבר) אחר. הפירוש האחר: היה לו דבר מועט - בשהיה לו דבר ממועט (מועט) בתוך ביתו בערב שביעית והוא מבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית – במסירה שלפנינו הועתקה כאן בטעות הלשון שנאמרה לעיל, וצריך לומר כאן כמו ב"שרידי הירושלמי": בשהיה לו דבר ממועט בתוך שדהו מערב שביעית – שהוציאו לשדהו ערב שביעית, כדי לעשות שם ערמה, - הרי זה מוסיף עליו והולך – מוסיף בשביעית עליו (על המעט שהוציא לשדהו ערב שביעית) מעט מעט, משיפסקו עוברי עבירה (הגרסה במקבילה: עובדי עבודה) – משעה שבשאר השנים פסקו לעשות בשדה את עבודות החרישה והזריעה והזיבול. רבי לעזר בן עזריה אוסר – להוסיף בשביעית עליו מעט מעט. מה טעמא דרבי לעזר בן עזריה? – מה הטעם של רבי אלעזר בן עזריה? - שמא לא ימצא לו זבל – להוסיף עליו מעט מעט עד שיצטרף לכשיעור, ונמצא מזבל את אותו מקום – בזבל שמוסיף עליו בשביעית.
ושואלים (לפי הפירוש האחר): ולא כבר הוא מזובל מערב שביעית! – והלא אותו מקום שמוסיף עליו זבל בשביעית יש בו כבר זבל מערב שביעית, שהוציאו כדי לעשות שם ערמה! ולכן, אף אם לא ימצא זבל, אינו מזבל את אותו מקום, ומדוע אסר רבי אלעזר בן עזריה להוסיף עליו בשביעית?
ומשיבים: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): מפני מראית העין – רבי אלעזר בן עזריה אסר להוסיף עליו בשביעית מפני מראית העין (מפני מה שעין הבריות רואה), שנראה כמזבל את שדהו, שאסור בשביעית, וחשש רבי אלעזר בן עזריה שמא יחשדו הבריות, בראותן את המעשה, שהוא עובר עבירה, שאינן יודעות שאותו מקום יש בו כבר זבל מערב שביעית, שהוציאו כדי לעשות שם ערמה, עד שיוציא עשר משפלות כאחת – שכשמוציא עשר קופות בבת אחת ונותן אותן בערמה אחת, אינו נראה כמזבל בשביעית (עשר משפלות הוא שיעור של אשפה אחת).
ושואלים (לפי הפירוש האחר): ולית לרבנן – וכי אין לחכמים (וכי אינם סבורים) מפני מראית העין? – וכי אינם חוששים לכך? ומדוע התירו חכמים (תנא קמא החלוק על רבי אלעזר בן עזריה) להוסיף עליו בשביעית?
ומשיבים: אמר רבי אידי דחוטרא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי, מהיישוב חוטרא, קרוב לנהרדעא שבבבל (ירושלמי שבת א,ז)): סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה – הסל שבידו, שמוציא בו את הזבל, והמגרפה שבכתפו, שגורף בה את הזבל, מוכיחים על אדם זה שהוא מתכוון לצבור את הזבל בערמה ואינו מתכוון לזבל את שדהו, כיון שכלים אלה שמוליך עימו ראויים לצבירת זבל ואינם נצרכים לזיבול השדה, ולכן לא חששו חכמים משום מראית העין.
במקבילה בירושלמי שביעית הגרסה בפתרון האחד: "בשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית" (צריך לומר: ערב שביעית), והגרסה בפתרון האחר: "בשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית". וצריך להפך את הגרסה שם, כדי להשוות את הסוגיות כאן ושם.
רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: אילין שמועתא דהכא (אולי צריך להוסיף: כאילין שמועתא דהתם) – אלה השמועות (דברי האמוראים) של כאן (במסכת שביעית) כמו אלה השמועות (דברי האמוראים) של שם (במסכת מועד קטן), דתנינן תמן: – ששנינו (משנה) שם (במסכת מועד קטן): רבי לעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה כתחילה (בתחילה) במועד ובשביעית. – מה הטעם של רבי אלעזר בן עזריה שאוסר לעשות אמה (תעלת מים) חדשה בשביעית? - אמר רבי ירמיה (צריך לומר כמו במקבילה וב"שרידי הירושלמי": רבי זעורה): מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה – כשחופר אמה ומניח משני צדדיה של האמה את העפר שמוציא מהאמה, הוא גורם שהוא מכין לזריעה את הקרקע שמשני צדדיה של האמה, כי העפר שמוציא מהאמה תחוח (רך, מפורר) וראוי לזריעה, ונמצא עושה עבודת קרקע שאסורה בשביעית. רבי ירמיה אמר בשם רבי בון בר חייה שאמר בשם רבי בא בר ממל: מפני מראית העין – מפני שנראה כעודר בקרקע כדי לתקנה, שאסור בשביעית, וחשש רבי אלעזר בן עזריה שמא יחשדו הבריות, בראותן את המעשה, שהוא עובר עבירה, שאינן יודעות שחופר אמה.
הוון בעיי מימר: – היו (חכמים) רוצים לומר (כדי להסביר את דברי רבי יוסי בירבי בון שאמר, שדברי האמוראים כאן (במסכת שביעית) כמו דברי האמוראים שם (במסכת מועד קטן)): מאן דאמר תמן – מי (רבי אבא בר ממל) שאמר שם (במסכת מועד קטן), שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה בשביעית, מפני מראית העין – שנראה כעודר בשביעית, וכא (והכא) – אמר גם כאן (במסכת שביעית), שרבי אלעזר בן עזריה אוסר להוסיף זבל בשביעית עליו (על המעט שהוציא לשדהו ערב שביעית), מפני מראית העין – שנראה כמזבל בשביעית (ואכן לעיל אמר רבי אבא בר ממל כך בפירוש); אבל מאן דאמר תמן – מי (רבי זעורה) שאמר שם (במסכת מועד קטן), שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה בשביעית, מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה, וכא מה אית לך (הגרסה במקבילה: הכא מאי אית לך למימר)? – כאן (במסכת שביעית), מה יש לך (אפשר לך) לומר? מה הטעם שרבי אלעזר בן עזריה אוסר להוסיף זבל בשביעית עליו? - לית לך אלא כהדא: – איך לך (אי אפשר לך לומר) אלא כזאת (כמו הטעם הזה שנאמר לעיל): שמא לא ימצא לו זבל – להוסיף עליו מעט מעט עד שיצטרף לכשיעור, ונמצא מזבל את אותו המקום – בשביעית (לעיל נאמר כך בסתם). הרי שמי שאמר שם מפני שהוא מכשיר את הקרקע, אמר גם כאן מפני שהוא מכשיר את הקרקע (שמזבל את אותו המקום).
נמצא שהפתרון האחד לעיל (בשהיה לו דבר ממועט בתוך ביתו מערב שביעית והוא מבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית) הוא לפי רבי זעורה, והפתרון האחר לעיל (בשהיה לו דבר ממועט בתוך שדהו מערב שביעית) הוא לפי רבי אבא בר ממל.
ואומרים: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? מה ההבדל בין מי שאמר, שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה בשביעית מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה, ובין מי שאמר, שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה בשביעית מפני מראית העין? - חפר לעשות אמה של בניין – אם חפר כדי לעשות אמה לצורך יסוד של בנין. הוון בעיי מימר: – היו (חכמים) רוצים לומר: מאן דאמר תמן – מי שאמר שם (במסכת מועד קטן), שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה בשביעית, מפני מראית העין – שנראה כעודר בשביעית, וכא (והכא) – אמר גם כאן (במקרה הזה), שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה של בנין בשביעית, מפני מראית העין – שנראה כעודר בשביעית; אבל מאן דאמר תמן – מי שאמר שם (במסכת מועד קטן), שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה בשביעית, מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה, כאן (במקרה הזה), הרי אינו מכשיר את צדדיה לזריעה – שהחופר לעשות אמה של בנין אינו מניח משני צדדיה של האמה את העפר שמוציא מהאמה, ולכן יש לך (אפשר לך) לומר, שרבי אלעזר בן עזריה אינו אוסר לעשות אמה של בנין בשביעית.
ואומרים: הכל מודין – גם מי שאמר, שרבי אלעזר בן עזריה אוסר לעשות אמה בשביעית מפני מראית העין, מודה, שאם היה לו שם – במקום שעושה אמה של בנין, אבנים או צרורות (אבנים קטנות) או סיד או גיבסס (גבס) - מותר – לעשות שם אמה של בנין בשביעית, אפילו לרבי אלעזר בן עזריה, מפני שחומרי הבנייה הללו מוכיחים עליו שהוא מתכוון לעשות אמה של בנין, ולכן אין לחשוש משום מראית העין.
פירוש אחר: הכל מודים, גם מי שאמר, שרבי אלעזר בן עזריה אוסר להוסיף זבל בשביעית עליו (על המעט שהוציא לשדהו ערב שביעית) מפני מראית העין, וגם מי שאמר, שרבי אלעזר בן עזריה אוסר להוסיף זבל בשביעית עליו שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל את אותו המקום, שאם היה לו שם אבנים או צרורות או סיד או גבס, מותר להוסיף עליו, כיון שאין אותו המקום ראוי לזריעה, ומוכח שאינו מזבל (על פי "שבת הארץ" הלכות שביעית פרק ב).
עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית.
הסוגיה הועתקה משם (מסכת שביעית) לכאן (מסכת מועד קטן), והראיה לכך, שבסוגיה כאן כמו שם קראו למסכת שביעית "כאן" ולמסכת מועד קטן קראו "שם".
בירושלמי שבת ז,ב אמרו: כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש: ...וכרבי זעירא - [העושה] אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה...
הרי שרבי זעורה הוא שאמר שאין עושים אמה מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה.
בבבלי מועד קטן ד,ב אמרו: רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושים את האמה בתחילה במועד ובשביעית. - בשלמא מועד - משום דקא טרח, אלא שביעית - מאי טעמא? - פליגו בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שנראה כעודר (רש"י: לצורך שביעית, שהרי חופר כעודר), וחד אמר: מפני שמכשיר אגפיה לזריעה (רש"י: כשחופר האמה ומניח העפר שבאמה על שפת האמה, מתקן אגפיה לזריעה, דעביד לה ארעא רכיכא).
מאי בינייהו? -
איכא בינייהו דקא אתי מיא בתריה (רש"י: דכי חפיר באמה, אתי לאלתר מים בהדי חפירה). מאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה - איכא (רש"י: אף על גב דאתי מיא בתריה, דהא שדי ארעא רכיכא לאגפי האמה), ומאן דאמר מפני שנראה כעודר - ליכא (רש"י: דהא אתי מיא, ובעודר ליכא מים, ולכך לא דמי לעודר).
ולמאן דאמר מפני שנראה כעודר - ליחוש מפני שמכשיר אגפיה לזריעה! -
אלא (רש"י: לעולם דלא אתי מיא בתריה) איכא בינייהו דקא שקיל מיניה ושדי לבראי (רש"י: דחפיר באמה ושדי עפר לבראי, רחוק מאגפי אמה, דלא מכשיר אגפיה לזריעה). למאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה - ליכא, למאן דאמר מפני שנראה כעודר - איכא (רש"י: דהא חפיר ולא אתי מיא בתריה).
ולמאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, ליחוש מפני שנראה כעודר? -
עודר נמי, כי קא שקיל - בדוכתיה מנח ליה (רש"י: דלא שדי ארעא לבראי, אבל הכא - שדי לבראי, לכך לא דמי לעודר).
אמימר מתני לה (רש"י: (במשנה) בהדיא, הא דאמר רבי אלעזר בן עזריה: אין עושים את האמה בשביעית -) מפני שנראה כעודר, וקשיא ליה דרבי אלעזר בן עזריה אדרבי אלעזר בן עזריה: ומי אמר רבי אלעזר בן עזריה כל שנראה כעודר אסור? ורמינהי: ...היה לו דבר מועט (רש"י: בשדה קודם שביעית) - מוסיף עליו והולך (רש"י: בשביעית, ואין צריך להעמיק). רבי אלעזר בן עזריה אוסר (רש"י: אפילו היה שם מעט זבל קודם שביעית, להוסיף עליו בשביעית) עד שיעמיק שלושה, או עד שיגביה שלושה, או עד שייתן על הסלע (רש"י: שבשדה, דלא נראה כמזבל. והיכי שרי רבי אלעזר בן עזריה לחפור ולהעמיק בשביעית ולא חייש לנראה כעודר?). -
רבי זירא ורבי אבא בר ממל, חד אמר: כגון שהעמיק קודם לכן (רש"י: הא דאמר רבי אלעזר בן עזריה עד שיעמיק - לא אמר עד שיעמיק בשביעית, אלא שהעמיק קודם שביעית), וחד אמר: זבלו מוכיח עליו (רש"י: אף על גב דמעמיק בשביעית ונראה כעודר - הכא מותר, שהרי זבלו שמניח שם מוכיח עליו דלא עביד משום עודר).
גם בבבלי, כמו בירושלמי, אמרו, שרבי זירא ורבי אבא בר ממל נחלקו בטעמו של רבי אלעזר בן עזריה שאוסר לעשות אמה בשביעית, אלא שבבבלי לא ידעו לומר מי אמר את הטעם האחד ומי אמר את הטעם האחר. גם בבבלי, כמו בירושלמי, שאלו מה ההבדל ביניהם, אלא שבבבלי מצאו הבדלים אחרים ביניהם מבירושלמי.
גם בבבלי, כמו בירושלמי, הביאו את דברי רבי אלעזר בן עזריה במסכת שביעית, אלא שבירושלמי דנו מה הטעם שרבי אלעזר בן עזריה אוסר להוסיף עליו זבל בשביעית, ובבבלי דנו כיצד רבי אלעזר בן עזריה מתיר להעמיק בשביעית. גם בבבלי, כמו בירושלמי, רבי זירא ורבי אבא בר ממל נחלקו בפירוש דברי רבי אלעזר בן עזריה במסכת שביעית.
הבבלי מניח שגם מי שאומר "מפני שנראה כעודר" חושש לטעם "מפני שמכשיר אגפיה לזריעה", וגם מי שאומר "מפני שמכשיר אגפיה לזריעה" חושש לטעם "מפני שנראה כעודר", ולכן הוכרח לומר שההבדל בין שני טעמים אלה הוא רק כש"שדי לבראי", אם גם שם שייך נראה כעודר או לא. אבל מפשטות הלשון לא משמע כן אלא שזה אינו חושש לטעמו של זה וזה אינו חושש לטעמו של זה. אם כן, יש עוד הבדלים, כגון מה שאמרו בירושלמי: "חפר לעשות אמה של בנין", וגם מה שאמרו בבבלי: "דקא אתי מיא בתריה" ("מקורות ומסורות").
• • •
3במשנה שנינו: ומתקנין את המקולקלת במועד.
ואומרים: דבר שהוא לצורך המועד – רק אם אמת המים שנתקלקלה היא לצורך המועד - מותר לתקנה בחול המועד, אבל דבר שאינו לצורך המועד – אם אמת המים שנתקלקלה אינה לצורך המועד, - אסור – לתקנה בחול המועד. בשל יחיד – רק אם אמת המים היא של יחיד (לצורך יחיד), יש לחלק, שאם היא לצורך המועד - מותר לתקנה, ואם אינה לצורך המועד - אסור לתקנה, אבל בשל רבים – אם אמת המים היא של רבים (לצורך רבים), אין לחלק, אפילו דבר שאינו לצורך המועד – אף אם אמת המים שנתקלקלה אינה לצורך המועד, - מותר – לתקנה בחול המועד. כהדא – כזאת (כמו העובדה הזאת), דבני דסכותא איתפחתת במועדא – שהמרחץ (מקום שמתרחצים בו) של סכותא (שם יישוב בעבר הירדן המזרחי) נפחתה (נתקלקלה) בחול המועד; פירוש אחר: [אמת המים] של בני (אנשי) סכותא נפחתה בחול המועד, ושרא לון רבי אבהו מעבדינה במועדא – והתיר להם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לעשותה (לתקנה) בחול המועד. הרי שדבר של רבים, אף שאינו לצורך המועד - מותר לתקנו בחול המועד.
ושואלים: בטריח וכיוונו – בדבר שגורם טרחה, וכיוונו לעשותו בחול המועד, לא סברנן מימר: – וכי לא סברנו לומר (משנה להלן א,י; ב,ג): דברים שנשברו, אפילו נשברו מערב יום טוב, מותר לתקנם בחול המועד, ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד? – שלא יתכוון בערב יום טוב להשהות את מלאכת התיקון, כדי לעשותה בחול המועד. ואם כן, כיצד התיר להם רבי אבהו לתקן את המרחץ / אמת המים בחול המועד?
ומשיבים: אמרין: – אומרים: אין לא מתעבדא כדון, לא מתעבדא עוד – אם לא תיעשה (תתוקן המרחץ / אמת המים) עתה (בחול המועד), לא תיעשה עוד, משום שבחול המועד הפועלים מצויים, שהם בטלים ממלאכה. ולכן התיר להם רבי אבהו לתקן את המרחץ / אמת המים בחול המועד, שהרי זה כדבר האבד.
מתוך השאלה "בטריח וכיוונו" מוכח, שהמרחץ / אמת המים של סכותא לא נפחת במועד אלא קודם לכן, שאילו נפחת במועד, אין לשאול שאלה זו, שהרי לא כיוונו לתקנו בחול המועד. ואכן רא"ש ור"מ המאירי שהביאו מעשה זה גרסו: "...איתפחתת", ולא גרסו: "במועדא". ונראה שהמילה "במועדא" שנאמרה כאן היא אשגרה מהמילה "במועדא" שנאמרה להלן ("איירא דציפורין איתפחתת במועדא"; "בית עלמא דבר מקטיא איתפחת במועדא").
התירו לתקן מרחץ בחול המועד לצורך רבים, מפני שאף המרחצאות יש בהם חיי נפש משום רחיצת הגוף, ואי אפשר לרבים בלא מרחץ.
"סברנן מימר" בירושלמי הוא כמו "אמרינן" / "קיימא לן" בבבלי.
ומספרים: איירא דציפורין איתפחתת במועדא – אמת המים / תעלת הביוב של ציפורין (העיר ציפורי שבגליל התחתון) נפחתה (נתקלקלה) בחול המועד. חברייא סברין מימר: – החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) היו סוברים (חושבים) לומר: שרי – מותר לתקן את אמת המים / תעלת הביוב בחול המועד, מן הדא: – מזאת (יש ללמוד כך ממשנתנו זאת): ומתקנין את קילקולי המים – מתקני המים והביוב ואמות המים שברשות הרבים שנתקלקלו מותר לתקנם בחול המועד, לפי שהם מצורכי הרבים. - אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): לא אסר רבי ירמיה אלא משם (משום) הלכת הפטיש – רבי ירמיה אסר לתקן בחול המועד אמת מים / תעלת ביוב שנתקלקלה רק מחמת ההלכה (המשנה) של הפטיש, ששנינו בה (במשנה במסכת מעשר שני ובמסכת סוטה) שגזרו שלא להכות בפטיש בחול המועד. ואף על פי שמשנתנו התירה לתקן בחול המועד אמת מים / תעלת ביוב שנתקלקלה, יש לאסור משום המשנה בענין הפטיש, שכן יש להכות בפטיש כדי לתקן אמת מים / תעלת ביוב שנפחתה.
יש גוזרים את המילה "איירא" ממילה יוונית שפירושה: זרם מים, נהר. וכאן הכוונה אולי לאמת המים של העיר. בתוספתא עירובין ו,כו נזכרת אמת המים שהיתה באה מאבל לציפורי. אמת המים שימשה מקור חשוב להספקת מים לתושבי העיר. אמת המים התקלקלה בכך שנפלו קטעים ממנה.
פירוש אחר: איירא - יורה (דוד גדול)
בירושלמי שבת ד,א אמרו: ההן דכמר איידה (צריך לומר: איירה) (זה שמטמין יורה) צריך מחסרתיה ציבחר.
ובירושלמי פסחים ד,ד אמרו: דבר שדרכו לבוא ברותחין - עד דיידא (צריך לומר: דיירא (=דאיירא)) גלשה הוא מקנב (בעוד שהיורה רותחת הוא מקנב (מדיח) את הירק).
מקור המילה "איירא" הוא סורי. "איירא דציפורין" היא היורה של בית המרחץ של ציפורין ("תוספתא כפשוטה" חלק ג עמוד 199).
ואולם, פירוש זה דחוק הוא, כי לא חיממו את מי המרחצאות ביורות ובקדירות, אלא במתקנים המיוחדים לכך, תנורים וכדומה.
גרסה אחרת: אמרא - ביב, תעלה
ב"שרידי הירושלמי" פסחים שם נמצא חילוף של איירא עם אמרא. הרי שאפשר שכאן "אמרא" השתבשה ל"איירא", ולכן אפשר להציע לגרוס כאן: אמרא, שהיא מילה יוונית, שפירושה: ביב, תעלה. תעלת הביוב של ציפורי התקלקלה בחול המועד (מחמת לחץ המים ורוב הלכלוך), ולמדו שמותר לתקנה מדברי המשנה: "מתקנים את קילקולי המים", שהם הביב שברשות הרבים ("התרבות החומרית בארץ ישראל בימי התלמוד").
חברייא
הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.
הלכת הפטיש
במשנה מעשר שני ה,טו וסוטה ט,י שנו: יוחנן כהן גדול... עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים (בחולו של מועד, שהיו מכים בפטישים ועושים במלאכת דבר האבד, שהיא מותרת בחול המועד, וביטל יוחנן כוהן גדול דבר זה, לפי שקול הפטישים נשמע למרחוק, ויש בזה משום זלזול המועד).
ובתוספתא סוטה יג,י שנו: עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים בחולו של מועד.
התוספתא מפרשת שהכוונה במשנה לחול המועד. ואף הירושלמי כאן פירש את המשנה כן, ויוחנן כוהן גדול אסר אף בצורכי רבים. ואין הכוונה במשנה לכל השנה, ומשום רעש, ויוחנן כוהן גדול ביטל את הכאת הפטיש לשם שקט ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מועד קטן יא,א אמרו: משנה. הציר (של הדלת) והצינור (שבמשקוף ושבמפתן, ובו חור שציר הדלת מסתובב בו) והקורה (שמעל הדלת) והמנעול והמפתח שנשברו, מתקנם במועד.
גמרא. ורמינהי: עד ימיו (של יוחנן כוהן גדול) היה פטיש מכה בירושלים (רש"י: בחולו של מועד, והוא גזר עליו וביטלו, אלמא אסור, ומתניתין קתני דמתקנים מנעול ומפתח)! - ...אמר רב חסדא: לא קשיא; הא - במגלי (רש"י: שרי, דלא מוליד קלא כלום), הא - בחציני (רש"י: אסיר, דהוי אולודי קלא טפי). רב פפא אמר: כאן - קודם גזירה (שהמשנה קדומה ליוחנן כוהן גדול, או שהיא מוסרת את ההלכה שלפני הגזירה), כאן - לאחר גזירה (רש"י: לאחר שגזר יוחנן כוהן גדול). רב אשי אמר: הא - רבי יהודה, הא - רבי יוסי (רש"י: בפרקא דלקמן מועד קטן יב,א, דרבי יוסי לא מצריך שינוי לדבר האבד, ומתניתין דשרי הכא כל הני בלא שינוי - רבי יוסי היא. תוספות הרא"ש: מתניתין דקתני דגזר יוחנן כוהן גדול על הפטיש רבי יהודה קתני לה, אבל רבי יוסי לא מודה ליה כלל, דקסבר מעולם לא גזר, אי נמי גזר ולא קיבלו ממנו). דאמר רבי יצחק בר אבדימי: מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד - דלא כרבי יוסי. אמר רבינא: כמאן מדלינן (מגביהים) האידנא קביותא דדשא (משקוף הדלת) בחולא דמועדא (רש"י: דשרי למעבד בלא שינוי), כמאן - כרבי יוסי.
רבי ירמיה, שאסר לתקן אמת מים בחול המועד, סבור כרב פפא בבבלי. ואילו חברייא, שהתירו לתקן אמת מים בחול המועד, סבורים כרב אשי בבבלי.
ומספרים עוד: בית עלמא דבר מקטיא איתפחת במועדא – בית העולם (בית הקברות) של בר מקטיא (שם משפחה) נפחת (נתקלקל) בחול המועד. רב חונה (רב הונא, אמורא בדור השלישי-הרביעי) סבר מימר: – רב הונא סבר (חשב) לומר: שרי – מותר לתקן את בית הקברות בחול המועד, מן הדא – מזאת (יש ללמוד כך ממשנתנו זאת): ועושין כל צורכי הרבים – בחול המועד. ומכאן שמותר לתקן בית קברות בחול המועד אף כשאינו לצורך המועד, לפי שבית קברות מצורכי הרבים הוא. - אמר ליה – אמר לו רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרב הונא: ולא תני רבי שמואל (המילה "רבי" יתרה ואין לגרוס אותה, וכן הוא בכתב יד אשכנזי וברמב"ן): – וכי לא שנה שמואל (ברייתא): אלא להיות שפין (משפשפים, מחליקים) את סדקיהן? – כשהתירו לתקן בורות בחול המועד כשאינם לצורך המועד, אף על פי שהם לצורך רבים, לא התירו לחפור אלא לטוח בטיט את הסדקים שבהם. ומכאן שאסור לתקן בחול המועד בית קברות שנפחת כשאינו לצורך המועד, אף על פי שהוא לצורך רבים, שכן יש לחפור כדי לתקן בית קברות שנפחת.
יש ללמוד מסיפור זה, שבית קברות, אפילו של בני משפחה, מצורכי הרבים הוא, ומותר לתקנו בחול המועד אף שלא לצורך המועד (רמב"ן).
בתוספתא מועד קטן א,ג שנו: אין חופרים בורות שיחים ומערות במועד (רמב"ן: כשאין הרבים צריכים להם במועד), אבל מחנכים ומתקנים אותם.
ובמשנה מועד קטן א,ו שנו: אין חופרים כוכים וקברות במועד, אבל מחנכים (מתקנים) את הכוכים במועד.
הרי שבורות וקברות דינם שווה, שאסור לחפור אותם בחול המועד (כשאין הרבים צריכים להם במועד), אבל מותר לתקנם. וראה ירושלמי להלן א,ו בענין חינוך קברות.
בבבלי מועד קטן ה,א אמרו, שבורות של יחיד, כשיחיד צריך להם (בחול המועד), חוטטים אותם (מוציאים את האבנים ואת העפר שנפלו להם) ושפים את סדקיהם, אבל אין חופרים אותם, ובורות של רבים, כשרבים צריכים להם, חופרים אותם, ואין צריך לומר שחוטטים אותם ושפים את סדקיהם, ובורות של יחיד, כשאין יחיד צריך להם, אין חוטטים אותם ואין שפים את סדקיהם, ואין צריך לומר שאין חופרים אותם, ובורות של רבים, כשאין רבים צריכים להם, חוטטים אותם ושפים את סדקיהם, אבל אין חופרים אותם. ושם אמר רב אשי, שדברי משנתנו "עושים כל צורכי רבים" באים לרבות חפירה (שחופרים בורות של רבים, כשרבים צריכים להם).
דברי רבי מנא בירושלמי כאן בענין בורות של רבים הם כדברי הבבלי. גם רב הונא בירושלמי כאן אמר, שדברי משנתנו "עושים כל צורכי רבים" באים לרבות חפירה, כדברי רב אשי בבבלי, אלא שרב הונא סבר להתיר אפילו כשאין רבים צריכים להם.
גם דברי הירושלמי לעיל, שדבר של יחיד מותר לתקנו רק אם הוא לצורך המועד, ודבר של רבים מותר לתקנו אפילו אינו לצורך המועד, הם כדברי הבבלי.
חפירת בורות חדשים היא מעשה אומן, שצריך לטוחם יפה כדי שיחזיקו את מימיהם, וגם יש בה טרחה יתרה, ולכן חפירת בורות חדשים ליחיד אסורה אפילו צריך להם במועד, ולרבים אסורה אם אין צריכים להם במועד, אבל אם צריכים להם במועד מותרת. אבל חטיטת בורות היא מעשה הדיוט, ולכן חטיטת בורות לרבים מותרת אפילו אין צריכים להם במועד (ראשונים).
בורות של רבים, כשרבים צריכים להם, חופרים אותם – יש מפרשים, שזהו שאין להם מים לשתות, אבל אם יש להם מים לשתות, אסור לחפור בורות חדשים (ריטב"א בשם רש"י). ויש סוברים, שאם אין להם מים לשתות, מותר אף ליחיד לחפור בורות חדשים, כשם שמותר בכל צורך אוכל נפש אף בטורח גדול, אלא רבים צריכים להם זהו שצריכים לשתות לאחר המועד מיד, אבל כשאין רבים צריכים להם לאחר המועד מיד, אין חופרים אלא חוטטים, כיון שיהיו צריכים להם לאחר זמן (ריטב"א בשם תוספות). ויש סוברים, שכל שאינו צורך המועד או לאחר המועד מיד, אסור אפילו חטיטה, ורבים צריכים להם זהו שיהיו המים קרובים יותר להם, אבל כשאין רבים צריכים להם אלא להרווחה, שלא יצטרכו כולם למלא מים ממקום אחד, אין חופרים אלא חוטטים (ריטב"א בשם רמב"ן).
בבבלי מועד קטן ד,ב אמרו: ומתקנים את המקולקלת במועד. - אביי שרא לבני הרמך (רש"י: שם הכפר) לשחופי נהרא (רש"י: לנקות מעפר ומצרורות שנפלו בו). רבי ירמיה שרא להו לבני סכותא (רש"י: כך שמה) למיכרא נהרא טמימא (רש"י: לכרות נהר שנטמם (נסתם) מחמת עפר וצרורות שנפלו בו). רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי (רש"י: לנקב ולהרחיב כדי שיקלחו מימיו יפה, וטרחא יתירא הוא) נהר בורניץ (רש"י: שם הנהר). אמר: כיון דשתו מיניה רבים - כרבים דמי, ותנן: עושים כל צורכי רבים.
גם בבבלי וגם בירושלמי סיפרו על המקום סכותא, שהתירו להם אמוראים לעשות מלאכה בחול המועד. בבבלי סיפרו שבמקרה אחד התיר רבי ירמיה לעשות מלאכה בחול המועד, ואילו בירושלמי אמרו שבמקרה אחר אסר רבי ירמיה לעשות מלאכה בחול המועד ("משום הלכת הפטיש").
• • •
4במשנה שנינו: חוטטין אותן.
מפרשים (את דברי המשנה): גרפין לון – גורפים אותם (מוציאים את הרפש ואת הצרורות ממתקני המים), כיי (=כההיא) דתנינן תמן: – כאותה (משנה) ששנינו שם (במסכת אחרת - מקוואות ד,ג): החוטט בצינור לקבל צרורות – המנקר בצינור ועושה בו גומה, כדי שתקבל את הצרורות הבאים עם המים ומעכבים את הילוכם. הרי שחטיטה היא הוצאת דבר ממקומו על ידי ניקור וחפירה.
• • •
5כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים א,א.
במשנה שנינו: ועושין כל צורכי הרבים.
אומרים: אילו הן צורכי הרבים – שהתירו לעשות בחול המועד? -
ומביאים ברייתא (לפרש את המשנה): דנין דיני ממונות – בית דין דנים בתביעות של ממון שבין אדם לחברו (דיני ממונות צריכים בית דין של שלושה),
ודיני נפשות – בית דין דנים את הנידון על דברים שחייבים עליהם עונש מיתה (דיני נפשות צריכים בית דין של עשרים ושלושה),
ודיני מכות – בית דין דנים את הנידון על דברים שחייבים עליהם עונש מלקות,
ופודין את השבויין – מידי שוביהם הגויים (במקבילה אין המילים "את השבויין", והגרסה שם: ופודין ערכין וכו'),
וערכים – אמר אדם: "ערך פלוני עלי", צריך הוא לתת מעות להקדש כפי השיעור הקצוב בתורה בהתאם לשנותיו של פלוני, ואם אין לו מעות, והוא נותן מיטלטלים, שמים את המיטלטלים בשלושה אנשים, ואם הוזקקו לגבות את הערך מן הקרקעות שלו, שמים את שוויים של הקרקעות בעשרה אנשים; ובית דין גובים את הערכים,
וחרמים – דברים שהוקדשו לבדק הבית בלשון חרם, שנפדים בשוויים,
והקדישות – דברים שהוקדשו לבדק הבית, שנפדים על ידי שלושה בקיאים ששמים את שוויים של ההקדשות; ובית דין פודים את החרמים ואת ההקדשות,
ומשקין את הסוטה – אישה שבעלה קינא לה שלא תיסתר עם איש פלוני, ואחר כך נסתרה עם אותו איש ואין עדים שזינתה, הרי היא סוטה החשודה בזנות תחת בעלה, והיא אסורה על בעלה עד שישקו אותה את המים המאררים שבודקים אותה אם נטמאה. הבעל שקינא לאשתו ונסתרה, מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ולאחר שביררו שהיא סוטה וצריך להשקותה, משקים אותה בבית דין הגדול שבירושלים,
ושורפין את הפרה – פרה אדומה, ששורפים אותה, ועושים מאפרה מי חטאת, כדי להזות מהם על טמאי מת לטהרם; ובית דין הגדול היו במקום שרפת הפרה והיו מטמאים את הכוהן השורף את הפרה וסומכים ידיהם עליו (משנה פרה ג,ז-ח),
ועורפין עגלה ערופה – אם נמצא הרוג בשדה ולא נודע מי הרגו, זקנים מבית דין הגדול שבירושלים מודדים מן ההרוג אל הערים שסביבותיו, ובית דין של העיר הקרובה אל החלל מביאים עגלה ועורפים אותה,
ורוצעין עבד עברי – אדם מישראל שמכרוהו בית דין לעבד מפני שגנב ולא מצאו אצלו ממה לשלם את גנבתו, ולא רצה לצאת לחירות לסוף שש שנים מיום שמכרוהו בית דין, אדוניו מביאו לבית דין ורוצע אותו (נוקב חור באוזנו),
ומטהרין את המצורע – מצורע שנתרפא מצרעתו, בית דין מחייבים את המצורע לבוא אל הכוהן ולהיטהר, והכוהן מטהר אותו טהרה ראשונה בהבאת ציפורים ובגילוח שערו (תגלחת ראשונה), ולאחר שבעה ימים המצורע נטהר טהרה שנייה בגילוח שערו (תגלחת שנייה), וביום השמיני הוא נטהר טהרה שלישית בהבאת קורבנותיו (בענין תגלחת ראשונה ותגלחת שנייה בחול המועד, ראה משנה להלן ג,א).
אלו הם צורכי הרבים התלויים בבית דין שעושים בכל ימות השנה, ואפילו בחול המועד, אבל לא בשבת וביום טוב.
ומפרקין את המנעל (נעל) מעל גבי האימום (התבנית שהמנעל נעשה עליה) – הסנדלרים היו מכינים נעליים, וכדי שלא תתקלקל צורת הנעל היו מחזיקים אותו על גבי האימום, ומותר לסנדלרים ליטול בחול המועד את הנעל מן האימום, אבל לא מחזירין אותו – אסור להם להחזיר לאימום את הנעל שנטלו ממנו, מפני שיש מעשה אומנות בהחזרה.
בתוספתא מועד קטן ב,יא-יב שנו: דנים דיני נפשות ודיני ממונות ודיני קנסות (בית דין דנים בתשלומי ממון בין אדם לחברו, שחיובם הוא בתורת קנס), ושורפים את הפרה, ועורפים את העגלה, ורוצעים עבד עברי, ופודים את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות ואת מעשר שני (פירות מעשר שני שאין דמיהם ידועים צריך לפדותם על פי שלושה היודעים לשום את הפירות). ומפרקים מנעל מן האימום, ובלבד שלא יחזיר.
מכבש (כלי העשוי שני לוחות, ונותנים ביניהם בגדים כדי ליישרם) של כובסים שהתירו (שפתחו כדי ליטול משם את הבגדים המיושרים) קודם למועד - נוטלים הימנו (בחול המועד), ואין מחזירים (את הבגדים) לו (למכבש). של בעלי בתים - מחזירים לו, ואין צריך לומר נוטלים הימנו.
הברייתא שהובאה בירושלמי כאן מקורה בתוספתא, והובאה כאן בשינויים.
האימום של סנדלרים והמכבש של כובסים שניהם כלי אומן הם, ולכן אין מחזירים להם. והמכבש של בעלי בתים, שאינו כלי אומן, מותר אף להחזיר לו בחול המועד ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מועד קטן יד,ב הביאו את תחילת הברייתא: "דנים דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות", ואמרו שם שמנדים בחול המועד את מי שלא קיבל עליו את הדין, ומי שנתחייב מיתה בחול המועד ממיתים אותו בחול המועד.
בבבלי תמורה יד,ב אמרו, שמנחת סוטה וקורבנות מצורע מקריבים בחול המועד.
במצורע שנתרפא נאמר: "ביום טהרתו והובא אל הכוהן" (ויקרא יד,ב), ולכך נאמר "והובא" ולא נאמר "ובא", לומר שבית דין מחייבים אותו לבוא ולהיטהר (אור החיים).
בתוספתא סנהדרין ג,ה שנו: אין שורפים את הפרה ואין עורפים את העגלה... אלא בבית דין של שבעים ואחד.
ההלכה "ומפרקים את המנעל" נאמרה בברייתא שבתוספתא לאחר ההלכות של צורכי הרבים, אך היא אינה שייכת להלכות האלה אלא להלכה "מכבש של כובסים" שנאמרה לאחריה. כשהעתיקו בירושלמי כאן את הברייתא שבתוספתא, העתיקו בטעות גם את ההלכה "ומפרקים את המנעל". וכבר תמה ר"מ המאירי על הירושלמי: מה ענינה של זו עם שאר הדברים שהם צורכי רבים?.
צורכי הרבים
כל דבר שבית דין נזקק לעשותו הוא צורך רבים (ר"מ המאירי). ויש שכתב, שכל הדברים המזדמנים תדיר ויש בהם תיקון המדינה, אף על פי שבכל פעם ופעם הם דברים פרטיים, נקראים צורכי רבים, מפני שצורך הרבים הוא להעמיד המשפט ולנהוג בדברים הללו (שו"ת ר"ן סימן פ).
• • •
6במשנה שנינו: ומציינין על הקברות.
שואלים: לא כבר ציינו מאדר? – וכי לא כבר ציינו על הקברות מחודש אדר? (כמו ששנינו במשנה שקלים א,א: בחמישה עשר בו (באדר) ...מציינים את הקברות) ומדוע מציינים על הקברות שוב בחול המועד של פסח?
ומשיבים: תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), שירד שטף (זרם) של גשמים ושטפו – את הסיד שציינו על הקברות מאדר ונמחה, ולכן צריך לחזור ולציין עליהם בחול המועד של פסח.
• • •
7במשנה שנינו: ויוצאין אף על הכלאים.
שואלים: לא כבר יצאו באדר? – וכי לא כבר יצאו על הכלאיים מחודש אדר? (כמו ששנינו במשנה שקלים א,א: בחמישה עשר בו (באדר) ...יוצאים אף על הכלאיים) ומדוע יוצאים על הכלאיים שוב בחול המועד של פסח?
ומשיבים: תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), שהיתה השנה אפילה – שהיו תקופות החמה באותה שנה מאוחרות ביחס לחודשי הלבנה, ונתאחר זמן ירידת הגשמים, ובשל כך נתאחר זמן הזריעה, ואין הצמחים ניכרין (ב"שרידי הירושלמי": ולא היה צמחים ניכרים) – לא היו הצמחים ניכרים (אם כלאיים הם אם לאו) בחודש אדר ולא יצאו על הכלאים בחמישה עשר באדר, ולכן יוצאים על הכלאיים בחול המועד של פסח, שהצמחים ניכרים. אבל אם היתה השנה בכירה (שהיו תקופות החמה באותה שנה מוקדמות ביחס לחודשי הלבנה), יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר.
המשנה, שאמרה שמציינים על הקברות ויוצאים על הכלאיים בחול המועד, דיברה בחול המועד של פסח דווקא, משום שחול המועד של פסח הוא הזמן הראוי לעשיית דברים אלה, כיון שהוא בא לאחר ימות הגשמים, שבהם נמחה הסיד שציינו על הקברות וצומחים הזרעים. ולכן שאלו על המשנה: לא כבר ציינו מאדר? לא כבר יצאו באדר?
בבבלי מועד קטן ו,א אמרו: ויוצאים אף על הכלאיים. - ואכלאיים בחולו של מועד נפקינן? ורמינהו: ...בחמישה עשר בו (באדר) ...מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים, ועושים כל צורכי הרבים, ומציינים את הקברות, ויוצאים על הכלאיים (משנה שקלים א,א)! - רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא; חד אמר: כאן - בבכיר, כאן - באפיל (רש"י: על הבכירות יוצאים בחמישה עשר באדר, על האפילות - בחולו של מועד דפסח). וחד אמר: כאן - בזרעים, כאן - בירקות (רש"י: על התבואה יוצאים בחמישה עשר באדר, שקודמים לירקות). - מאי שנא בחולו של מועד דנפקינן? (ליפקו לפני המועד או לאחר המועד!) - אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: משום שכר פעולה, דמוזלי גבן (שיהיו שלוחי בית דין מוצאים פועלים לעקור את הכלאיים בשכר מועט, לפי שהם בטלים ממלאכה בחולו של מועד).
בבבלי השיבו: כאן - בבכיר (צמחים בכירים, שמקדימים לצמוח), כאן - באפיל (צמחים אפילים, שמאחרים לצמוח). ואילו בירושלמי השיבו: כאן - בשנה בכירה, כאן - בשנה אפילה.
אלו שאמרו במשנתנו שמתקנים במועד (כגון הדרכים), אף על פי שכבר תיקנו אותם בחמישה עשר באדר (משנה שקלים א,א), יש לתקנם פעם שנייה, שאחרי חמישה עשר באדר באים גשמים ומקלקלים אותם (כמו שאמרו בירושלמי כאן על "מציינים את הקברות"), או שבחמישה עשר באדר מתקנים את הדרכים לעולי רגלים בעלייתם ובחול המועד בחזרתם, או שאם לא הספיקו לעשותם קודם, עושים אותם בחול המועד, ובא להשמיענו שמותר אף על פי שיש בהם טורח, ואפילו במעשה אומן מותר כיון שהוא לצורך המועד (ראשונים).
צורכי הרבים שנמנו לעיל הם דברים המזדמנים תדיר, שלא כמו ציון על הקברות ויציאה על הכלאיים, ולכן בענין צורכי הרבים אין לשאול: לא כבר עשו קודם חול המועד?.
שנה אפילה
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב,ב נאמר: ...יכול כשם שאם היתה שנה אפילה יוסיף לה ימים (יוסיף חודש לשנה), כך אם היתה שנה בכירה יבצור ממנה ימים (יפחות חודש מהשנה)? - תלמוד לומר: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג,י) - אין פחות משנים עשר חודש.
• • •
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מעשר שני ה,א וסוטה ט,א.
במשנה מעשר שני ה,א שנינו: ...ושל קברות (הציון של קברות, שלא ייכנס לשם כוהן או נזיר) בסיד (שצבעו הלבן משמש סימן ניכר), וממחה (ממיס את הסיד במים) ושופך (סביב לקבר).
8ושואלים: ומניין לציון? – מניין למדים שמציינים את הקברות? (מה המקור בכתוב לדבר זה?)
ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יעקב בר בת יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי חונייה דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן); רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר לה – אמר אותה (את שלשלת המסירה של המימרה כך): אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי חונייה דברת חוורן; ויש שאמר אותה (את שלשלת המסירה של המימרה כך): אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי עוזיאל בריה דרבי חונייה – בנו של רבי חונייה דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) (במקבילות וב"שרידי הירושלמי" נוסף: בשם רבי חונייה דברת חוורן): נאמר (בפרשת צרעת האדם): "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג,מה) – דינו של מצורע, שכשילך בין הבריות יכריז כל הזמן: 'טמא! טמא!', כדי שיתרחקו ממנו ולא ייטמאו בו, והוא הדין בשאר הטמאים. ולמדים מכאן, שמציינים את הקברות, - כדי שתהא הטומאה קוראה לו בפיה ואומרת לו: פְּרוֹשׁ – שעל ידי הציון, הטומאה שבאותו מקום היא כמכריזה ואומרת בעצמה למי שעובר אצלה להתרחק ממנה, כדי שלא יאהיל עליה וייטמאו הטהרות שבידו. וכך נדרש הכתוב: "וטמא" - הדבר הטמא עצמו, "טמא יקרא" - יודיע שהוא טמא.
ומשיבים (תשובה שנייה): אמר רבי לא (רבי אילא / אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): נאמר (בנבואה אל גוג): "וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן" (יחזקאל לט,טו) – אנשים שימנו בני ישראל יהיו עוברים בארץ ומציינים את מקומם של החללים מאנשי צבאו של גוג שייפלו בקרב (הגרסה ב"שרידי הירושלמי": "ועברו העוברים בארץ וראה עצם" – מיכן...). וכך דורשים את מילות הכתוב: "עֶצֶם" - מיכן (מכאן) שמציינין על העצמות – מזה נלמדת ההלכה, שצריך לעשות ציון במקום שנמצא בו רובע (רבע) הקב של עצמות מת (ללא בשר), שנלקט מעצמות שיש בהן רוב בניינו (שתי שוקיים וירך או שתי ירכיים ושוק) או רוב מניינו (מאה עשרים וחמש עצמות, שהוא רוב מניין האברים שבגוף) של המת, אף על פי שאין ברובע לא רוב בניינו ולא רוב מניינו של המת, שרובע הקב עצמות מרוב הבניין או מרוב המניין מטמא את המאהיל עליו; וכן צריך לעשות ציון במקום שנמצאות בו עצמות שיש בהן רוב בניינו של המת, או שנמצאות בו עצמות שיש בהן רוב מניינו של המת אף על פי שאינן רוב בניינו, שרוב בניינו ורוב מניינו של מת, אף על פי שאין בהם רובע הקב, מטמאים את המאהיל עליהם (משנה אהלות ב,א); "אָדָם" - מיכן שמציינין על השזרה ועל הגולגולת – מזה נלמדת ההלכה, שצריך לעשות ציון במקום שנמצאת בו שדרה (מערכת חוליות עצם העוברות לאורך הגב) או גולגולת (מערכת עצמות הראש) מן המת שלא חסרו, אף על פי שאין על עצמות אלו בשר כלל, שהשדרה והגולגולת מטמאות את המאהיל עליהן (משנה אהלות ב,א). השדרה והגולגולת הן עיקרו של אדם וניכרת בהן צורת אדם, ולכן למדים שמציינים אותן מהמילה "אדם"; "וּבָנָה" - מיכן שמציינין על גבי אבן קבועה – מזה נלמדת ההלכה, שהאבן שמציינים על גביה את מקום הטומאה צריכה להיות מחוברת לקרקע, שהיא כבנויה בארץ. שאם אומר את (אתה): על גבי אבן תלושה – שאילו היתה האבן המצויינת יכולה להיות גם שאינה מחוברת לקרקע, אף (הלא) היא הולכת ומטמא במקום אחר – הרי יש לחשוש שהאבן המצויינת תתגלגל ממקום הטומאה למקום אחר, כיון שאינה מחוברת לקרקע, והמאהיל עליה במקום האחר יהיה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, וישרוף אותן לשווא, שהרי אין טומאה במקום האחר (לפעמים "אם אומר את" בא במקום המונח "אין תימר", כמו כאן. המונח "אין תימר" מציע אפשרות כדי לדחותה. בהוראה זו המונח בא לבסס את האמור לפניו באמצעות הוכחה בדרך השלילה. הטענות המועלות בלשון "אין תימר" נדחות לעיתים על סמך חששות, מעין "גזירה שמא", כמו כאן). "אֶצְלוֹ" - במקום טהרה – מזה נלמדת ההלכה, שאם מציינים על גבי הקרקע, אין עושים ציון על גבי המקום שנמצאת בו הטומאה, אלא עושים ציון על גבי מקום טהור סמוך למקום הטומאה, שאם יציינו במקום הטומאה, יש לחשוש שמא העובר לא ישים לב לציון עד שיגיע אליו ויאהיל עליו וכבר נטמאו הטהרות שבידו, אבל כשמציינים סמוך למקום הטומאה, מי שלא ישים לב לציון עד שיגיע אליו ויאהיל עליו, עדיין לא נטמאו הטהרות שבידו (למדים זאת משום שכתוב "אצלו" - על ידו, ולא כתוב "עליו"); "צִיּוּן" - מיכן לציון – מזה נלמדת ההלכה, שמציינים את הטומאה.
מציינים את כל הדברים מן המת שמטמאים באוהל, שנמנו במשנה אהלות ב,א, ולא הזכירו כאן אלא עצמות ושדרה וגולגולת, משום שיש להם רמז בכתוב.
בבבלי מועד קטן ה,א אמרו: מציינים את הקברות. אמר רבי שמעון בן פזי: רמז מן התורה לציון קברות מניין? - תלמוד לומר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט) (רש"י: יחזקאל היה מתנבא על העתיד לבוא, שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים שיהיו מושלכים בארצם, ורמז הוא, שלא בא הכתוב להזהיר ולומר שיהא אדם עושה ציון). ...רבי אבהו אמר מהכא: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג) - טומאה קוראה לו ואומרת לו: פרוש (רש"י: כלומר, עושים סימנים על הטומאה, כדי שיהא מרגיש ופורש). וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה: טומאה קוראה לו ואומרת לו: פרוש.
גם בירושלמי וגם בבבלי אמר רבי עוזיאל: "וטמא טמא יקרא" וכו'. בבבלי נזכר רבי עוזיאל רק במקום הזה.
בנוסף לראיה מפסוקים שמציינים את הקברות שאמרו אמוראים ארץ ישראלים, מצאו להם אמוראים בבליים בבבלי ראיה מפסוקים שונים.
בתוספתא שקלים א,ה שנו: אין מציינים... אלא על אבן קבועה. אין מניחים את הציון במקום הטומאה (שמא לא ירגיש בציון עד שיגיע אליו וייטמא) אלא במקום טהרה, סמך (סמוך) לטומאה, והמאהיל עליו (על הציון שנעשה על גבי הקרקע, ולא על גבי האבן) טמא (צריך לומר: טהור). אין מציינים... על עצמות המת שאין מטמאים באוהל (שאינן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו). אין מציינים אלא על השדרה ועל הגולגולת שמטמאים באוהל.
ובבבלי מועד קטן ה,ב אמרו: תנו רבנן: ...מציינים על השדרה (רש"י: שמטמאה באוהל) ועל הגולגולת, על רוב בניין (רש"י: אף על פי שאין בו רוב מניינו) ועל רוב מניין המת (רש"י: רוב העצמות, ואף על פי שאין בו רוב בניינו). ואין מציינים על הוודאות (רש"י: הואיל וברור לכולי עלמא דאית ביה טומאה וודאית, לא מטלטלי באותו מקום טהרות)... ואין מעמידים ציון במקום טומאה, שלא להפסיד את הטהרות (רש"י: שאם הטומאה תחת הציון, אינו מרגיש עד שבא על הציון פתאום, וייטמאו הטהרות, שהרי הטומאה תחת הציון, אלא עושים הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא, וכשבא על הציון, מרגיש מן הטומאה, ואינו הולך עליה), ואין מרחיקים ציון ממקום טומאה (רש"י: יותר מכל שהוא, שכשרואה הסימן מיד פורש), שלא להפסיד את ארץ ישראל (רש"י: שנמצאת ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך).
אף היא הולכת ומטמא במקום אחר
החשש הוא דווקא שמא תלך האבן למקום אחר ויטמאו טהרות במקום אחר שלא כדין, אבל אין חשש שמא תלך האבן ממקומה ולא יטמאו טהרות כשיאהיל על מקום הטומאה, שאין חוששים לכך, מפני שעל פי רוב מקום הטומאה ידוע אף ללא ציון.
ומביאים ברייתא (תוספתא שקלים א,ה): מצא אבן אחת מצויינת – שציינו על גביה את מקום הטומאה, ואין שם אבן שנייה מצויינת סמוך לה, אף על פי שאין מקיימין כן – אין עושים כך, שאין מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת, אלא מציינים על גבי שתי אבנים סמוכות זו לזו משני צידי הטומאה, שייראה הציון לבא משתי רוחות, מכל מקום, המאהיל עליה – על האבן - טמא, ומנמקים: שאני אומר: מת קמצוץ (מכווץ ומקומץ) והיה (צריך לומר כמו במקבילות וב"שרידי הירושלמי": היה) נתון תחתיה – יש לחשוש שמא המת הוא תחתיה, שכשהמת תופס מקום מועט, מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת בלבד, שמניחים אותה על הטומאה, ולכן המאהיל על האבן - טמא. אבל המאהיל סביבותיה - טהור.
בירושלמי נזיר ט,ג אמרו, שמת קמצוץ הוא שראשו בצד מרגלותיו, שאינו מושכב כדרכו, אלא שגל נפל עליו והרגו.
'קמצוץ' הוא מת המונח בכיווץ איברים, והיפוכו של 'קמצוץ' הוא 'פשוט' - מת המונח בפישוט איברים.
וממשיכים את הברייתא: היו שתים – מצא שתי אבנים מצויינות סמוכות זו לזו, ורווח ביניהן, המאהיל עליהן – על האבנים - טהור, וביניהן – המאהיל על הרווח בין האבנים - טמא – שהטומאה בין האבנים המצויינות ואינה תחתיהן, שאין מניחים את האבנים המצויינות במקום הטומאה, אלא במקום טהור סמוך למקום הטומאה. ומוסיפים: אם היה חרוש בינתיים – אם היה הרווח שבין שתי האבנים המצויינות חרוש, הרי הן כיחידיות – כשתי אבנים יחידות, שהטומאה תחת כל אחת מהן ואינה ביניהן, שאין חורשים מקום שיש בו טומאה, ולכן, ביניהן – המאהיל על הרווח בין האבנים - טהור – שמן הסתם מי שחרש בין האבנים ידע שאין טומאה ביניהן ולכן חרש שם, ומעתה אין לנו להחזיק טומאה באותו מקום, וסביבותיהן (נראה שצריך לומר: ועליהן) – המאהיל על האבנים - טמא.
תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא שקלים א,ה): אין מציינין על הבשר – אין עושים ציון במקום שנמצא בו בשר מן המת (ללא עצמות), אף על פי שכזית בשר מן המת מטמא את המאהיל עליו, ומנמקים: שמא נתאכל (במקבילה במעשר שני: יתאכל) הבשר – אולי יכלה הבשר, כדרכו של בשר המת, ולא יהיה בו עוד כזית, ולא יטמא את המאהיל עליו, ואם יעשו שם ציון, המאהיל עליו יהיה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, וישרוף אותן לשווא.
ואומרים: רבי יוסטא בר שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל לפני רבי מנא (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי): ולא נמצא מטמא טהרות למפרע (קודם לכן)? – וכי המאהיל על הבשר לפני שכלה, ועדיין יש בו כזית, אינו מטמא את הטהרות שבידו? ואם כן, מדוע אין מציינים על הבשר, כדי שהעובר לא יאהיל עליו ולא ייטמאו הטהרות שבידו? - אמר ליה – אמר לו (רבי מנא תשובה לשאלתו): מוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם – טוב יותר שתיגרם תקלה על ידו לזמן קצר ולא תיגרם תקלה על ידו לאורך ימים. שכשאין מציינים על הבשר, נגרמת תקלה על ידי כך לזמן קצר, שהעובר ומאהיל עליו לפני שכלה, מטמא את הטהרות שבידו, אבל אם היו מציינים על הבשר, היתה נגרמת על ידי כך תקלה לאורך ימים, שהעובר ומאהיל עליו לאחר שכלה, היה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, והיה שורף אותן לשווא.
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים, מעשר שני וסוטה.
מקור הסוגיה במעשר שני, ששנינו במשנה שם ה,א שמציינים על הקברות. וממעשר שני הועתקה הסוגיה למועד קטן. והראיה, שסוגיה זו מופיעה כאן אחרי הפסקה: "ויוצאים אף על הכלאיים", ולא על הפסקה הקודמת לה: "ומציינים על הקברות". וכל הסוגיה הועתקה ממועד קטן לשקלים. ותוכיח השאלה החוזרת בשתיהן, על הפסקה: "ומציינים על הקברות" - 'לא כבר ציינו מאדר?', ועל הפסקה: "ויוצאים אף על הכלאיים" - 'לא כבר יצאו באדר?'. הוי אומר, שבחול המועד אנו עוסקים, ולא ב"שקלים" ("סוגיות מקבילות בירושלמי").
בתוספתא שקלים א,ה שנו: מצא אבן אחת מצוינת, אף על פי שאין מקיימים כן, המאהיל עליה טהור (צריך לומר: טמא). מצא שתיים, המאהיל ביניהן טמא, על גביהן טהור. אין מציינים על בשר המת (שהרי חזקתו מתאכל).
בבבלי מועד קטן ו,א אמרו: אמר רב יהודה: מצא אבן מצויינת (רש"י: בסיד) - תחתיה טמא. שתיים, אם יש סיד ביניהן - ביניהן טמא (רש"י: אם יש סיד ביניהן על הארץ - טמא, דמשום ציון הוא), ואם אין סיד ביניהן - ביניהן טהור. - ואף על גב דליכא חורש (רש"י: שלא חרש ביניהן מעולם - טהור, כי ליכא סיד)? והתניא: מצא אבן אחת מצויינת - תחתיה טמא. שתיים, אם יש חורש ביניהן - ביניהן טהור, ואם לאו (רש"י: אם אין חורש ביניהן) - ביניהן טמא (רש"י: ואף על גב דליכא סיד, שלפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן, לא חשש לציין בינתיים)! - אמר רב פפא: הכא (רש"י: דקתני, כי ליכא חורש - טמא) כשהסיד שפוך על ראשיהן ומרודה (גרוף) לכאן ולכאן (רש"י: ביניהן). אי איכא חורש ביניהן - ביניהן טהור, דאימור מחמת חורש הוא דאיקלף (רש"י: שנקלף מן האבנים ונפל שם ביניהן). ואי לא - סיד דביני ביני הוא (רש"י: ומחמת ציון נעשה שם, להודיע שיש גם ביניהן טומאה), וטמא.
לפי הבבלי, מצא שתי אבנים מצויינות, אם אין סיד ביניהן - ביניהן טהור, ואף על פי שלא היה חרוש ביניהן. ואילו לפי הירושלמי, ביניהן טהור, אם היה חרוש ביניהן.
ושם ה,ב אמרו: תנו רבנן: אין מציינים על כזית מן המת... וכזית מן המת אינו מטמא באוהל? (רש"י: דקתני: אין מציינים על כזית מן המת) והא תנן: אלו שמטמאים באוהל - כזית מן המת! - אמר רב פפא: הכא בכזית מצומצם עסקינן (רש"י: הא דקתני אין מציינים - בכזית מצומצם עסקינן), דסוף סוף מחסר חסר (רש"י: בקרקע, ולהכי אין מציינים), מוטב ישרפו עליו תרומה לפי שעה (רש"י: דכל העובר על אותו כזית כשנקבר מחדש - שורפים טהרותיו, דעדיין לא חסר), ואל ישרפו עליו תרומה לעולם (רש"י: שאם מציינים אותו, שורפים עליו כל תרומה שעוברים על אותו ציון לעולם, שלא לצורך, שהרי חסר, וזימנין דלא חזי ליה, כגון בלילה, וכי הדר חזי ליה, אמר: נטמאת תרומתי, ושרף לה, והיא לא נטמאת, דההוא כזית כבר חסר, וכשאין מציינים אותו, אין שורפים עליו אלא מחדש, שלא חסר).
בבבלי אמרו, שאין מציינים על כזית מצומצם (מדויק) מן המת דווקא. ואילו בירושלמי אמרו, שאין מציינים על בשר מן המת, ולא נתנו בו שיעור, ומשמע שאפילו ביותר מכזית אנו עוסקים.
• • •