תוספות רי"ד על יבמות · דף 100a

עבד נמי דילמא תתי לאסוקי ליוחסין. ערל שמתו אחיו מ"מ וטמא נמי משום דאניסי והן אסורין לאכולה. ונושא אשה שאניה הוגנת לו משום קנסא. אלא אשה בת ישראל שנשאת לכהן מ"ט לא. ר"פ אמר משום גרושה שמא יגרשנה בעלה והוי זרה ולא יכירו בה ויתנו לה. ר"ה ב"ת אמר משום ייחוד.

וכולן משגרין להן בבתיהו וכו' אבל ערל משדרינן ליה ולא שיאכל אלא מוכרה לכהנים מ"ט משדרינן לי' משום דאניסי. טמא נמי אנוס האי נפיש אונסי' דמסוכן והאי לא נפיש אנוסי' ואיבעי' לי' לאזדהורי שלא יטמא.

מ"ה העבד ואשה אין חולקין להם תרומה בבה"ג. ומעשר עני המתחלק בתוך הבית נותנים לאשה תחילה ופוטרים אותה. אמר רבא מריש כי הוי אתא גברי ואיתתא לקמאי לדינא שרינא תגרא דגברי ברישא אמינא דמחייב במצות כיון דשמעת להאי שמעתתא שריא תיגרא דאיתתא מ"ט משום זילותא.

הגדילו התערובית ושחררו זה את זה ומתמה אי בעי ואי לא לא. א"כ לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכול. א"ר אימא משחררים זה את זה:

ונותנים עלי' חומרי כהני וחומרי ישראל למאי הל' למנחתם נקמצת כדת ישראל ואינה נאכלת כמנחת כהנים הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על בית הדשן. פי' מנחת ישראל נקמצת ושירי' נאכלים ומנחת כהנים כוהל כליל וזו נקמצת דילמא ישראל הוא. ואין שיריה נאכלין דילמא כהן הוא ולא קרבים דלמא ישראל האו ושירי מנחת ישראל אסורין להקריבן דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו הלכך מתפזרין על בית הדשן.

מתניתין מי שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הי' לה בנים מן הראשון ובנים מן השני הן חולצין ולא מיבמין שמא בן האחרון הוא וכן הוא להן חולץ ולא מיבם. פי' בני הראשון חולצין לאשת הספק שמא בן אביה הי' ולא מיבעיא שמא בן האחרון הוא וה"ה אחיהן מן האם ולא מן האב וקיימיי עליהן בכרת. וכן בני האחרון וכן הוא לנשותיהן.