רשב״א על ברכות · דף 53a

תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברכים עליו לא קשיא הא לכתחלה הא לבסוף. פירש רבנו שלמה ז"ל: אור שעושין בתחלה בכבשן אינו להאיר אלא לשרוף אבנים לסיד והלכך אין מברכין עליו, אבל האור שמדליקין בו לבסוף למרק שריפת אבנים אף הוא עשוי להאיר ולראות בו, והלכך מברך עליו. ורב האי גאון זכרונו לברכה פירש: בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קיטרא ולא צהיל נהורא, אבל לבסוף צאית נורא וצאיל נהורא ומברכין עליו.

גירסת גאון ז"ל: תני חדא אור של בהכ"נ מברך עליו ותניא אידך אין מברך עליו, לא קשיא הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא, ואב"א הא דאיכא סיהרא הא דליכא סיהרא, ואב"א הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פירוש: דאי איכא חזנא דאכיל בבית הכנסת, לנהורא עביד ומברך עליו, ואי ליכא חזנא, לכבוד בית הכנסת עשוי ואין מברך עליו. ואיבעית אימא הא והא דאיכא חזנא הא דאיכא סיהרא אין מברך עליו, דאי משום חזנא כיון דאיכא סיהרא לא קפיד אנר ולאו משום לתיה עבד אלא משום כבוד בית הכנסת, ואי ליכא סיהרא מברך. ואיבעית אימא הא והא באיכא סיהרא ואפילו הכי אי איכא אדם חשוב להאיר לפני אותו אדם חשוב עביד ומברך. וגירסת [הספרים] הפך זה, וזו נכונה.

ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך. ולא דמי לפת דאמרינן לעיל (ברכות מב, א) ישבו כל אחד ואחד מברך לעצמו, דכיון שהוא צריך הסבה ולא הסבו אינם רוצים לצאת זה בברכת חבירו, והכי הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה, ואפילו לר' יוחנן דאמר דיין בעי הסבה הני מילי התם הוא דחשיב ורגילין להסב עליו אבל בשאר ברכות כמו שהסבו דמו, תוס'.
ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו תמצא לומר דכולהו מילי בעו הסבה, הכא בשנצטרפו לצאת, ופלוגתא דב"ש וב"ה אינה אלא באי זה צד עדיף טפי אם להתחלק אם להצטרף. ומיהו ודאי קושטא דמלתא הכי דכל שאר ברכות כי הני לא בעו הסבה דאינן משום קביעות להנאה, אלא הנאה כעין חובה.