[מתורת האדם:] ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה בשביל מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וכו'. פי' מעבירי' אם פגעו זה בזה בדרך. והוא הדין להקדים כלומר אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא באבל (פרק י"א) המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירי' את הכלה מלפני המלך. אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו. אמרו לו ומה ראית. אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזאת תטול כתרה שעה א'. ואי קשיא לך ההי' דתני' התם באבל (פרק י"ב) כך היו חבורות שבירושלים עושין. אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה. בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בבית האבל לכלן. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה ת"ל והחי יתן אל לבו. מכאן היה ר' אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. אלמא בית האבל קודם. ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה. אלא כל שבעה. דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה. אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמת חתן וכלה ולברך להן שש. אלא שזו של אבל קודמת.
ובתוספתא דמגילה (ג,ח) קתני: אמר ר' אליעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין. אלו לבית האבל. ואלו לבית המשתה. אלו לסעודת נשואין. ואלו לשבוע הבן. ואלו לליקוט עצמות. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם מליקוט עצמות. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית האבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל. משנה ר' ישמעאל היא. והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן.
ובמכילתא אחריתי דאבל (אבל רבתי) תניא. יתומה לשאת ויתומה ליארס. יתומה לשאת קודם. שבוע הבת ושבוע הבן. שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת. שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. המת והכלה. הכלה קודמת. המלך והמלכה. המלך קודם. שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם. ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם. מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים. והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת. אלא שלאחר שכנסה תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן. אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה. שכבוד החיים קודם.
ובשאלתות דרב אחא (בראשית א,ג). ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם. הוצאת המת עדיף. דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אלמא מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה. או דילמא הכנסת כלה עדיף. משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא הכנסת כלה עדיפא. וכן הילכתא. ע"כ לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהיר'. דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה. למקרא מגילה. ודוחה טומאה. ונזיר. ופסח. ומילה. ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כלה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה. משא"כ במת אחר כמו שביארנו. והר"ם ז"ל כתב. מי שהיו לפניו מת וכלה. מניח את הכלה ועוסק עם המת. וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. ואין הדבר אלא כמו שכתבנו:
ובתוספתא דמגילה (ג,ח) קתני: אמר ר' אליעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין. אלו לבית האבל. ואלו לבית המשתה. אלו לסעודת נשואין. ואלו לשבוע הבן. ואלו לליקוט עצמות. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם מליקוט עצמות. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית האבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל. משנה ר' ישמעאל היא. והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן.
ובמכילתא אחריתי דאבל (אבל רבתי) תניא. יתומה לשאת ויתומה ליארס. יתומה לשאת קודם. שבוע הבת ושבוע הבן. שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת. שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. המת והכלה. הכלה קודמת. המלך והמלכה. המלך קודם. שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם. ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם. מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים. והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת. אלא שלאחר שכנסה תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן. אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה. שכבוד החיים קודם.
ובשאלתות דרב אחא (בראשית א,ג). ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם. הוצאת המת עדיף. דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אלמא מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה. או דילמא הכנסת כלה עדיף. משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא הכנסת כלה עדיפא. וכן הילכתא. ע"כ לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהיר'. דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה. למקרא מגילה. ודוחה טומאה. ונזיר. ופסח. ומילה. ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כלה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה. משא"כ במת אחר כמו שביארנו. והר"ם ז"ל כתב. מי שהיו לפניו מת וכלה. מניח את הכלה ועוסק עם המת. וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. ואין הדבר אלא כמו שכתבנו: