קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 11 · הלכה 1 · Segment 5

רב אמר. אם אמר זה שמת קודם מותו אל תקברוני מנכסי שומעין לו וקוברין אותו ממעות הצדקה:

וכי. תעלה על דעתך שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור להיות נקבר מן הצדקה:

מתני'. קשיא לרב:

חייבין בקבורתה. ש"מ כל שיורשין אותו כופין אותן על קבורתו:

ומשני פתר לה. תפרש משנתינו בשירשו קרקע בכתובה ומודה רב בשירשו קרקע שחייבין בקבורתו:

ופריך כהדא דתני. ה"ג בתוספתא בפ"ט:

ומטלטלין. ויצתה עליו כתובת אשה ובע"ח כל הקודם בהן זכה:

מפני שקדם ותפס. הוא דנקבר מן הצדקה הא אם לא קדם ותפס מוציאין מנכסיו לקוברו אע"פ שהנכסים משועבדים לבע"ח וכתובת אשה וקשיא לרב:

ומשני פתר לה. תפרש להך ברייתא באומר קברוני מנכסי הלכך אם לא תפס מוציאין מנכסיו לקוברו:

ופריך כהדא וכו' נקבר המת. רבותא קאמר אע"פ שכבר נקבר המת מוציאין מידן מה שהוציא בקבורה:

ה"ג ואמר קברוני אע"פ שקדמו אחרים ותפשו מוציאין מידן. וקשיא מברייתא דתני אין מוציאין מידו:

ה"ג בשתפסו קרקע אבל בשתפסו מטלטלין אין מוציאין מידן והא דאת אמר בשתפסו קרקע מוציאין מידן במלוה בעדים וכו'. וה"פ ר"י איירי בשתפסו קרקע מוציאין מידן וברייתא איירי בשתפסו מטלטלין אין מוציאין מידם וקאמר אף בשתפסו קרקע דאר"י (אין) מוציאין מידן דוקא במלוה בעדים אבל במלוה בשטר לעולם אין מוציאין מידן ואפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ משני בשתפסו קרקע איירי רבי יוסי וברייתא איירי בשתפסו מטלטלין הלכך אם קדם ותפס אין מוציאין מידו והא דאמרת דדוקא בשתפס קרקע מוציאין מידו אבל במטלטלין אין מוציאין מידו דוקא מלוה בעדים אבל בשטר וכו' מוציאין מידו וה"ג בין שתפסו מטלטלין מוציאין מידן ולשון ראשון נראה דסתם שטר הוא בעדים ולמה יגרע ממלוה בעדים בלא שטר:

עשו דברי שכיב מרע. שהן קיימין כבריא שכתב ונתן הלכך מהני מה שאמר אל תקברוני דה"ל כאלו נתן כל נכסיו בחיים לאחר במתנה:

הא הבריא. מתוך אותו החולי לא:

ובמסיים ואומר וכו'. הוא דמתנתו קיימת אבל אם לא סיים לא:

אמר תנו שדה וכו'. מיבעיא ליה אם אמר תנו שדה וכו' הוה כמסיים או דלמא אין זו מסיים אא"כ אמר חציה בצפון וחציה בדרום לפלוני הוא דהוי כמסיים אבל תנו שדה פלוני לפלוני לא הוה מסיים:

אמר שרפוני. לאחר מיתתי או עבדו בי עבודה אחר מיתתי ותנו חצי שדה פלוני לפלוני מי אמרינן אם אין שורפין אותו אין נותנין דהא כולם נכתבו בשטר א' או שנאמרו כולם בפעם אחת בזה אחר זה או דלמא כל אחת מילתא באנפי נפשה היא ואע"ג דאין שורפין נותנין:

שכיב מרע שאמר יזונו בנותי. מנכסי מהו:

ופריך בלא כך. שאמר כן אין הבנות ניזונות בתמיה הא מתנאי ב"ד יש להן:

לא. צריכה אלא הא קמיבעיא ליה אם יזונו הבנות מן המשועבדין ומן המטלטלין הואיל וצוה כך דמתנאי ב"ד אינן ניזונין אלא ממקרקעי ומבני חורין או דלמא לא שנא אם צוה או לא:

ברח לנוי. ברח למקום ששמו נוי:

אתא עובדא. בא מעשה לפני ר"י:

אותיותיו. שטרותיו. ואלו. שטרות אינן נקנין אלא במשיכה ובשטר: