קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 6 · הלכה 1 · Segment 2

גמ' איתפלגון. פליגי בה ר"י ורשב"ל:

במחלוקת. הא דתנן מציאת האשה לבעלה לא אתיא אלא כר"מ דאמר לעיל פ' אף על פי המקדיש מותר מעשה ידי אשתו הרי זה הקדש א"כ אף מציאתה לבעלה אבל לר"י הסנדלר דאמר המותר חולין דשלה הוא כ"ש מציאתה שלה:

דו פתר לה. שהוא מפרש לפלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר במעלה לה מזונות וכו' ומחיים הוא דפליגי וטעמו דר"מ לפי שיכול לכופה למעשה ידיה הלכך חל ההקדש על הידים עצמן שהיא קנויה לו כשפחה ולא הוה דבר שלא בא לעולם וכיון דקנויה לו כשפחה אף מציאה שלו ור"י הסנדלר קסבר שאינו יכול לכופה א"כ ידיה עצמן אין ההקדש חל עליהן דה"ל כדבר שאינו שלו ואמעשה ידיה אינו חל דה"ל דבר שלא בא לעולם א"כ מציאתה אינה שלו דלא תקנו לו חכמים אלא מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה אבל מציאה אינה בכלל מעשה ידיה ולא בכלל מותר אבל לר' יוחנן דמוקי לפלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר בשאינו מעלה לה מזונות ולאחר מיתה ובאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פליגי ותרווייהו סברי שאינו יכול לכופה צריכין לומר דלדברי הכל מציאה בכלל מעשה ידיה או מותר היא ומתני' ככ"ע:

מעשה ידים שהן כמציאה. כלומר כי היכי דפליגי במעשה ידיה פליגי נמי במציאה:

ד"ה היא. מתני' דהכא אתיא ככ"ע:

הוי דעיין דעיין אית לרשב"ל. הרי דאמוראי איכא אליבא דרשב"ל דמ"ד דרשב"ל אמר במחלוקת סובר כמ"ד לעיל פ' אע"פ משמיה דרשב"ל במותר מחמש סלעים פליגי ומ"ד הכא דרשב"ל אמר ד"ה היא סובר כמ"ד לעיל משמיה דרשב"ל דטעמא דר"מ משום דהוא דשלב"ל: