עד כדון. עד כאן שמעינן ממתני' דדברים הבאים מחמת הביאה הן לאב מיהת עדיין מיבעיא לן חבל בה אדם בקטנה או בנערה או סימא את עינה או קטע את ידה או שיבר את רגלה:
קריאה במקור
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
למי הוא משלם. החמשה דברים לה או לאביה מי אמרינן כיון דאקניי' רחמנא לאביה שבח נעוריה תשלומי חבלה נמי דידיה הוא דהא אפחתה מכספה או דלמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי מוסר לה למוכה שחין אבל חבלה דלא מצי לחבל לה דאין אדם רשאי לחבל בבתו דהא ישראלית היא וכתיב לא יוסיף פן יוסיף תשלומי חבלה נמי לאו דידיה הוא אלא לדידה:
נותן לאביה. כל דמי הפחת הוא לאב הואיל ונעשית הפחיתה קודם שתבגור:
ה"ג דמעשה ידיה שלו עד שתבגור. וה"פ שלא זכתה לו תורה אלא שבח נעורים אבל מה שמשלם עבור הפחת שנפחתה ע"י חבלה זו אחר שכלו ימי הנעורים הוא לעצמה:
רי"א. אף הפחת שהוא משלם מבוגרת ואילך הוא של האב אם אירע הפחת בימי נערותה:
עד שעת בוגרת פליגין. דרשב"ל סובר דלא זכתה ליה רחמנא אלא קידושין ממש או למעשה ידיה אבל במה שנפחתה לקידושין אין לאב כלום ור"י סובר אפי' הפחת קידושין דאב הוי:
כל עמא מודיי. הכל מודים שהוא שלה:
מתני' מסייעא לדין וכו'. תניא כוותיה דר"י ות"כ דרשב"ל:
של בנו יתן מיד. דבבנו לא זכי רחמנא לאב מידי:
יעשו בהן סגולה. יקחו בהן דקל ואוכל האב פירות עד שתבגור והיינו כר' יוחנן אליבא דר' אבין:
אית מתני. איכא ברייתא דרישא וסיפא אתיא כרשב"ל:
ופטור מן הבושת והפגם. דודאי דידיה הוא:
והשאר. שבת:
יעשה בהן סגולה. דמודה רשב"ל בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הויא:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 37dd55b311324ec215df917c08723ad307789e6af1bd914c88d34274f8b18372