בן יהוידע על נדה · דף 20b

וּמָה רַבִּי חֲנִינָא דְּעַנְוְתָן הוּא, מַחִית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזִי, אֲנָא לָא אַחְזִי. נראה לי בס"ד הכונה דמראות הדמים של האשה יש בהם חכמה נפלאה לטהר או לטמא ולכן אין כל חכם יוכל להכניס עצמו במראות הדמים אלא אם כן הוא מומחה ומוסמך מרבותיו ויש הרבה חכמים גדולים אף על פי שיש להם ידיעה במראה הדמים אין רוצים להכניס עצמם להטפל בהם כי יחושו שמא ישנו ויטעו בדמיונם ועיין מציעא (בבא מציעא פד:) ברבי אלעזר ברבי שמעון שטיהר שיתין מיני דמא והוו קא מרנני רבנן ואמרי סלקא דעתך לית בהו חד ספק עיין שם.
ועל כן אמר רבי אלעזר כאן מן הראוי שאתנהג במידת ענוה ולא אטול הכבוד הזה להיות מטפל במראות הדמים להורות בהם דין לטהר מפני שדבר זה מסור ביד גדולי החכמים ולאו כל חכם יכול ליטול השם בזה, אמנם עם כל זה אין אני מושך עצמי מדבר זה מצד הענוה אלא אני מכניס עצמי במראות הדמים ואטפל בהם לראותם ולהורות בהם טהרה או טומאה יען כי אמרתי ומה רבי חנינא דעניו היה באמת לא משך עצמו מדבר זה מצד הענוה אלא היה מחזיק עצמו למומחה ובקי ומחית נפשיה לספיקא לטהר או לטמא כלומר כל מראה דם שאינו ברור לכל אדם אלא צריך להראותו לחכם הבקי בדמים.
הנה זה המראה קורין אותו בשם ספק וכמו שאמרו בגמרא דמציעא דף פ"ד דאמרי רבנן סלקא דעתך לית בהו חד ספק, כלומר לית בהו מראה דם שדומה לדם טהור ודומה לדם טמא שנקרא עליו שם ספק, ולזה אמר כאן 'נחית נפשיה לספיקא' רצונו לומר לדם שהוא בגדר הספק ונקרא עליו שם 'ספק' אפילו הכי נחית נפשיה לראותו ולהורות בו לומר עליו טהור או טמא על פי מראה עיני שכלו כאשר ישפוט עליו בחכמתו על פי כללי הקבלה שבידו במראות הדמים ולא היה מושך עצמו מהוראות דמים אלו מצד הענוה לומר מה אני חשוב להתיר הספיקות ולהורות בהם וכל שכן אני שאין לי ענוה כמוהו שלא אמשוך ידי ממראות ספיקות הדמים.

וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ, מָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל? דְּהַהִיא אִתְּתָא וְכוּ'. יש להקשות מהאי עובדא מוכח דהיה לו רוח הקודש ומה שייכות יש בזה לקרות מאריה דארעא דישראל?
ונראה לי בס"ד ידוע כל בעלי נבואה הם בדוכרא שהוא סוד התפארת ובעלי רוח הקודש הם בנוקבא שהוא סוד המלכות וידוע דארץ ישראל היא בסוד המלכות ולהכי בעבור דנמצא בו רוח הקודש קרי ליה בשם מאריה דארעא דישראל.

אַרְחֵיהּ, אָמַר לָהּ: דַּם חִמּוּד הוּא. נראה ודאי דדם חימוד אין בו סימן להכירו בריח או במראה עינים והוא לא הכירו אלא ברוח הקודש והריחו לעיני הרואין כדי שיחשבו שהכירו בריח ולא ברוח הקודש.
והא דקרי עליה 'סוֹד הֳ' לִירֵאָיו' (תהלים כה, יד) כי זה סופי תיבות 'הוד' רמז להוד אריך שתתפשט ממנו החכמה וראשי תיבות 'לס"י' שהוא ראשי תיבות לפרקנך סברית יְיָ [תרגום פסוק לִישׁוּעָתְךָ וכו' בראשית מט, יח].

הֲוָה יָתִיב רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ. הא דהוצרך תלמודא לפרש לנו דהוה יתיב רב עובדיה בעת שהריחו ללמדנו שהוא הכירו ברוח הקודש דאין דם חימוד ניכר במראה ולא בריח ואי לא הוה יתיב רב עובדיה לא הוה מריחו דהרואה חושב שהכירו במראה אבל כיון דיתיב רב עובדיה שהוא חכם ויודע שאין דם חמוד ניכר במראה ולכן היה מוכרח לומר שהכירו ברוח הקודש על כן הריחו לפניו כדי שהוא יבין שהכירו בריח ולא ברוח הקודש.

תָּא חָזִי כַּמָּה חַכִּימִין יְהוּדָאֵי. פירוש תא חזי מראה דם זה ומראה דם אשה ותמצא שאין הפרש ביניהם ועם כל זה אמר דם חמוד הוא.
ומה שאמר 'בְּתַוְנִי דְּלִבָּאִי יָתְבֵי' נראה לי בס"ד הכונה שאמרה למלך מלבד שידע והבין בדם שהוא דם כינים אלא ידע מטרת לבבי שאני לא שלחתי לו זה לנסותו אלא בשביל להגיד שבחו לפני המלך ולכן לא שלח דברים שבעל פה על ידי שליח לומר לי זה דם כינים אלא הבין שאני דברתי טוב בעדו ושלח לי את המסרק מנחה בשביל דברים טובים שדברתי בעדו ונתחכם לשלוח התשובה של הדם בגוף המנחה ששלח מסרק קטיל כלמי להודיע שזה הדם היה דם כינים ועביד חדא במקום תרתי.
ועוד נראה לי בס"ד לֵב במלואו 'למד בית' התוך שלו יָם וידוע חמשים שערי בינה שבקדושה המה אותיות ים ובקליפה אותיות טמא וכמ"ש בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי בפרשת בשלח בפסוק נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם (שמות יד, ב) עיין שם. ולזה אמרה 'בְּתַוְנִי לִבָּא יָתְבֵי' כלומר חכמים מסטרא דקדושה ולא מצד הסטרא אחרא ואף על גב דהיא אין לה בינה ודיעה בדברים אלו המזל שלה שם בפיה הדברים.