פסקי הרא"ש על פסחים · פרק 10 · הלכה 36

ומאן דלית ליה חמרא בלילי פסח מקדש אריפתא. מידי דהוה אשאר שבתות וימים טובים. והיכי עביד. שרי ברישא המוציא ובצע ליה לריפתא ומנח ידא עילויה עד דגמר קידושא ומברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר ליה לפתורא. ובתר הכי אומר מה נשתנה הלילה הזה וכולה אגדתא עד גאל ישראל. ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ומאן דבעי לברוכי בתרי או בתלת בתי היכי עביד. מברך ברישא בביתא דידיה ואכיל כל מה דצריך ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדושא ואגדתא. ואכלי מצה וירקי ואיהו לא אכיל בהדייהו ולא מידי. ושביק להו למגמר סעודתייהו ומברכי ברכת המזון. והדר לביתא אחרינא ועביד הכי. וכן לכל ביתא וביתא. ולבסוף אזיל לביתיה וגומר הלילא ושתי כסא דהלילא. וגמרינן להא מילתא מהא דתניא ר"ה דף כט. כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת הפירות היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אין מוציא. בעא רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש מהו כיון דחובה הוא מפיק. או דילמא ברכה לאו חובה היא. ופשטינן ליה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפא הוה מקדש לן וכי הוה אתא אריסא מדברא הוה מקדש ליה ושמעינן מהא שאע"פ שבירך לעצמו על המצה שהיא חובה כי איכא מאן דלא שמע ולא נפיק ידי חובתיה הדר מברך ליה בין המוציא בין אכילת מצה בין בורא פרי האדמה בין אכילת מרור כולהו חד טעמא דמצוה נינהו. וכן הלכה. ואיהו כיון דבריך ליה בהמ"ז לא לטעום מידי דאין מפטירין אחר הפסח המצה אפיקומן. ואי בעי לאקדומי להני בתי ברישא. ומברך להו ולא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו. והדר אזיל לביתיה ומקדש הרשות בידו ושפיר דמי.