מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 3

מה בין סבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור שהוא פטור. כדפרישית והכי הוא בתרומות וכדמוכחא הסוגיא. וסובר סוגית הש"ס הזה כמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא לענין קרבן וכשיטת רש"י ז"ל ריש פ' כלל גדול דפירש דפליגי בהא בתינוק שנשבה ע"ש וכן פי' הוא ז"ל במתני' דריש כריתות כהאי מ"ד אבל שיטת התוס' דלענין קרבן לא פליגי ודכ"ע אומר מותר שוגג הוא מלבד בהורג בשגגה דקראי יתירא כתיבי כדכתבו שם ובמכות דף ז' ע"ב וכדקאמר שם דף ע"ב ע"ב בפשיטות באומר מותר דמיפטר לגמרי ודאי לא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בדבריו בפ"ז משגגות בהל' ב' ובכמה מקומות מהל' אלו ועיין בסוף פ"ה שם.ודע דבענין דרשת השב מידיעתו פריך בריש מכלתין התם על ר' יוחנן דקסבר הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב והא לאו שב מידיעתו הוא ומשני רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתיידע להו לב"ד הדרי בהוא והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן ביה. ומסוגיא דהכא לא משמע דס"ל כן אלא דהסומך על הוראת ב"ד לא קרינן ביה שב מידיעתו דהא מרמי לה לאומר מותר ומפרש דהיינו טעמא דפטור מקרבן ולא דמי לכסבור שהוא שומן ונמצא חלב. וכן מוכרח הוא מדלקמן דשקיל וטרי לר' ישמעאל ולר"ע ופריך למ"ד האי קרא דאו הודע לדרשא אחריתא אתיא סומך על הוראת ב"ד מנ"ל דפטור אלמא לאידך מ"ד דרשה גמורה היא. ובחיבורי ספר באר מים חיים הארכתי בענין שב מידיעתו אם קאי האי מילתא למסקנת ש"ס דילן או לא. ועמדתי על דברי בעל המשנה למלך שהאריך הרבה ואני בארתי שם לדרכי בזה. ולא אביא כאן אלא בדרך קצרה דהך דרשה לכאורה בפלוגתא דר"ש ורבנן במשמעות דורשין היא אבל באמת נ"מ טובי לדינא איכא בינייהו חדא הא דאמר הכא בענין אומר מותר אי שוגג הוי לענין קרבן דלר"ש פטור מקרבן הוא וכן נמי בהא דאמר התם לקמן במכילתין דף י"ח ע"א על האי פלוגתא מאי בינייהו וכו' אלא הכא באוכל נבלות לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן קמיפלגי וכו'. מבואר מהאי סוגיא דלת"ק אפי' ממומר לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותו דבר דמומר הוי וכדאמרינן בריש חולין דף ה' ע"א וכמסקנת רבא הכא ולר"ש מקבלין ממנו דשב מידיעתו קרינן ביה ועוד איכא נ"מ בינייהו לענין מומר דאיתחזק דלת"ק עד דאיתחזק לא הוי מומר ואפי' לחלל שבתות ולע"ז כדכתבו התוס' בפשיטות בחולין דף י"ד ד"ה השוחט בשבת וכו' דבחד זימנא לא הוי מומר והוכיחו מההיא דשנים אוחזין בסכין דמוקי לה בישראל מומר וכו' וע"ש. והשתא נמי לענין דאין מקבלין ממנו קרבן אי בעינן מומר דאיתחזק או לא תליא נמי בפלוגתא דדרשי הת"ק ור"ש דלר"ש אפי' בחד זימנא לאו שב מידיעתו קרינן ביה ולת"ק לא הוי מומר עד דאיתחזק וזה מוכרח מדברי התוס' בריש חולין בהאי דלעיל ד"ה אינו שב מידיעתו שהקשו מה צריך קרא למעט אינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים תועבה וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא הוי שב מידיעתו. ובארתי שם דהא דלא דייקי התוס' הכי אליבא דת"ק דדריש פרט למומר וע"כ נמי בדלא חזר בתשובה מיירי דאי חזר בתשובה ודאי תו לאו מומר מיקרי ומקבלין ממנו אלא דטעמייהו דמלישנא דר"ש לכאורה הוה משמע דאכתי אינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הוא בשעת הבאת קרבן והלכך מקשי קרא למה לי תיפוק ליה דזבח רשעים הוי ועלה מתרצי דלר"ש ממעטינן קרא אפי' חזר בתשובה אח"כ אינו מביא קרבן על אותה עבירה שעבר בשעה שלא היה שב מידיעתו אבל מומר דת"ק לא משמע הכי דאע"פ שלא חזר בתשובה עדיין מ"מ אינו עומד ברשעו בשעת הבאת קרבן אלא שלא חזר בתשובה גמורה על מה שעבר והלכך לא דייקי אליבא דת"ק. נקטינן מיהת מדבריהם דלר"ש אע"פ שחזר בתשובה אח"כ אין מקבלין ממנו קרבן על אותה עבירה שעבר בתחלה והשתא איכא נ"מ גם בזה דהא לת"ק כיון שחזר בתשובה ודאי מקבלין ממנו דתו לאו מומר מיקרי כדלקמן. וממילא נתבאר לנו גם הנ"מ שאמרנו בענין מומר דאיתחזק דודאי לר"ש לא בעינן עד דאיתחזק אלא כיון שעבר פעם אחת אין מקבלין ממנו על אותה עבירה דלא שב מידיעתו הוה דהרי גדולה מזו אמרו דאפי' בשעשה תשובה אח"כ אין מקבלין ממנו על מה שעבר ומכ"ש בעבר אפי' פעם א' ולא עשה תשובה וזה אין צריך לפנים לר"ש אבל לת"ק לא מיקרי מומר כלל עד דאיתחזק וכדאמרן. ומעתה נדע דכל זה מבואר הוא בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כהת"ק וכפי אשר נתבאר כמ"ש בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות הל' ד' ישראל שהיא מומר לעכו"ם וכו' וכ"כ עוד בפ"ג מהל' שגגות הל' ז' כבר ביארנו וכו' המעיין שם יתבאר לו דדעתו ז"ל דמומר דאתחזק בעינן כמ"ש שהוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה. וכך הוא דעתו ז"ל במומר לע"ז ולחלל שבתות שאין בזה לבין שאר עבירות אלא לענין דבע"ז ובחילול שבת הוי מומר לכל התורה כולה ואין מקבלין ממנו קרבן על כל העבירות ובמומר לשאר עבירות אין מקבלין ממנו אלא לאותה עבירה דוקא אבל מ"מ בכולהו מומר דאתחזק בעינן שבזה לא חילק ביניהם וכדעת התוס' דחולין דלעיל וכדמוכרח מהש"ס שהביאו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה מביאו הב"י בי"ד סי' קי"ט דלענין ע"ז וחילול שבת נמי כן הוא עד שהיה מוחזק בו ג"פ ע"ש. וכן מבואר בדבריו דבהל' שגגות שם דאם חזר בתשובה מקבלין ממנו שכתב עד שיחזור בתשובה וזה הכל כדברי הת"ק וכפי אשר נתבאר וכן במומר לתיאבון לפי המסקנא דרבא דלעיל להת"ק (ומזה תדע דכל מה שהאריך בזה בעל מל"מ דבתחילה היה רוצה לומר דהרמב"ם מחולק עם דעת התוס' בענין מומר לע"ז ולחלל שבת דלא בעינן איתחזק לדעתו ולבסוף חזר בו וכתב שהרמב"ם מסכים לדעת התוס' בזה והמעיין בדבריו יראה כי לפלפולא בעלמא טרח עצמו באריכות דברים כאלה כי מבואר נגלה הוא שדעת הרמב"ם כדעת התוס' כדמוכרח מסוגיא דלעיל ולא היה צריך הרמב"ם לכפול בדבר זה דאין חילוק בין שבת וע"ז לבין שאר עבירות אלא דבאלו הוי כמומר לכל התורה כולה ובשאר עבירות לאותה דבר דוקא אבל מומר דאיתחזק לעולם בעינן. וכן במה שהאריך שם הרבה יותר מדאי בריש דבריו בענין פלוגתא דת"ק ור"ש ומביא כמה וכמה סוגיות. והנה ללא צורך הוא דגם זה מבואר נגלה הוא דדברי ר"ש בדרשא דידיה דלאו כהלכתא היא כמו שתראה לקמן מענין הנ"מ שבארתי והיותר מוכרח הוא מדין דשוגג באומר מותר כדלקמן. ומזה לא דיבר כלום שם. וכן מה שתמצא שם שמפלפל בדברי ר' יוחנן ובתוס' בפ"ק דקידושין ורוצה לומר דהתוס' אזלי לשיטתייהו דפ"ק דחולין והלכך איצטריך לטעמא דזבח רשעים וכו' כל זה מוקשה הוא דהא ר' יוחנן אית ליה דרשה דר"ש כדאמר בהדיא פ' כלל גדול וא"כ ודאי אפי' בפעם א' אין מקבלין ואפי' אם עשה תשובה וזה מבואר בהדיא לר"ש וכן במה שר"ל שם דלא פליגי ת"ק ור"ש במומר אי בעינן איתחזק מדקאמר מאי בינייהו הא טובא א"ב וכו' למאי שנתבאר לאו דיוקא הוא דמאי אמרת במומר לתיאבון אלא חדא מיניה נקט ואין להאריך יותר). ומזה נולדה לנו עוד נ"מ לדינא בענין העושה ב' מלאכות מעין מלאכה אחת בשבת אחת בשוגג ואחת במזיד דלר"ש לא משכחת לה קרבן על השוגג דלא שב מידיעתו הוא כיון שעבר עליה נמי במזיד ולת"ק מביא קרבן על השוגג דהא לאו מומר מיקרי בשביל שעבר עליה עכשיו עד דאתחזק בג"פ. ובזה אמרתי שם ליישב קושית התוס' בפ' המצניע דף צ"ג ע"ב ד"ה ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וכו' שהקשה ר"י על פי' רש"י ועל פי' הרשב"ם ז"ל דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא וכו' ע"ש ולק"מ דכל זה לר"ש הוא דוקא אבל לת"ק דקי"ל כוותיה דדריש פרט למומר ומומר דאתחזק בעינן ודאי מביא הוא קרבן על הוצאה דבשוגג דמשום דעבר בה נמי במזיד בהאי חדא זימנא לאו מומר מיקרי. ואחרי אשר נתבאר לנו הא דלעיל מכמה מקומות בהש"ס נדע השתא דהא דפריך ומשני לה מההיא דשב מידיעתו ככל מקום בש"ס לאו אליבא דהלכתא דלהת"ק דר"ש ע"כ דאינו מודה להאי דרשה כמבואר הכל. והשתא הא דפריך בבבלי הכא בריש מכלתין לר' יוחנן מהא דר"ש ומשני לה לא היה מן ההכרח לבעל הש"ס לשנויי הכי דהוי מצי לשנויי ר' יוחנן כדרשת ת"ק ס"ל ופליג אדר"ש אלא דמצינו לפרש דמשני דאיכא למימר נמי דהא דר' יוחנן אפי' לדרשת ר"ש אתיא שפיר דכיון דכי מתיידע להו לבי דינא וכו'. אבל האמת הוא דאליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו גופיה ע"כ דס"ל כדרשת ר"ש כדאמר בהדיא בפ' כלל גדול דף ס"ט ע"א גבי פליגתא דר"י ור"ל אליבא דרבנן דמונבז מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא תעשינה וכו' ולר' יוחנן האי קרא דר"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא וכו' אשר לא תעשינה השב מידיעתו וכו'. ואחרי כל זה שנתבאר צריך שתדע דהרמב"ם ז"ל דפסק כר' יוחנן דריש מכילתין וכר' יוחנן דכלל גדול כמבואר בדבריו בהל' שגגות בריש פ"ב כר' יוחנן דכלל גדול ובסוף פ' י"ג כר"י דמכילתין לא פסק אלא כדיניה אבל לא כטעמיה ודרשיה דלא אזלא אלא לר"ש וכבר נתבאר דבכל חלקי נ"מ דבין ת"ק ובין ר"ש פסק הוא ז"ל כת"ק. ודרשא דר"ש לא קאי כלל אליבא דהלכתא כדלעיל ועוד הכרח לזה מהסוגיא דהכא דמפרש טעמא למ"ד אומר מותר לאו שוגג מיקרי מדרשת ר"ש השב מידיעתו וכו' והשתא לדידן דקי"ל דאומר מותר שוגג הוא לענין קרבן ע"כ דלית לן דרשת ר"ש במידי. וזו ראי' שאין עליה תשובה. ומזה שנתבאר ניחא לן להבין מה שפי' רש"י ז"ל בריש כלל גדול אליבא דר' יוחנן ור"ל דקסברי אומר מותר לאו שגגה היא משום דבהדיא קאמר לקמן אליבא דר' יוחנן דס"ל כדרשת ר"ש ור"ל נמי לא פליג עליה בהא מסברא דנפשיה ואף דלית ליה לדרשת ר"ש בזה. ורבא דמפרש לה התם לדרשי דקראי אליבא דר"ל ור' יוחנן הוא דקאמר לה ולי' לא ס"ל כדרשת ר"ש דהא בהדיא קאמר לקמן והוזכר לעיל עד כאן לא בעא רבא מר"נ אלא אי לחיובי חדא או תרתי אבל למיפטר לגמרי לא והשתא בהא פסק הרמב"ם כרבא ור"נ דבתראי נינהו. וכר' יוחנן בדיני' פסק משום דהלכתא כוותיה לגבי רב דהכא ולגבי ר"ל דהתם אבל לא כדרשיה. ולא תיקשי קושית הש"ס אליבא דהרמב"ם כדמקשי בכלל גדול האי קרא דר"ל מאי עביד ליה דבאמת האי לא תעשינה לא דריש ליה אלא לדרשא אחריתא כדכתב בריש פ"א משגגות בהל' ב' וכל עבירה וכו' אין מביאין אלא על שגגת ל"ת שנ' אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. וכדדריש ליה בת"כ. איברא דאכתי אף דהא דלעיל הכל ניחא מ"מ בהא גופה טעמא בעי אמאי הניח דרשת הש"ס בזה בכמה מקומות דדריש לה מהקישא דע"ז להאי דריש הל' שגגות כמבואר במכות ובריש כריתות ולמה תפס דרשת הת"כ לעיקר. ובזה בארתי על נכון בחיבורי שם בה"ד והראתי באצבע כל מקום אשר הוזכר בש"ס מענין האי היקישא לאו אליבא דהלכתא הוי אלא כר"ע אתיא ולא קי"ל בזה כוותיה לענין היוצא מזה ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה ודי במה שנתבאר: