חידושי רמב"ן על בבא מציעא · דף 2a

ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק ח"ה (ב"ב ל"ד ע"ב) גבי זה אומ' של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל ד"ג ומפ' לה התם בגמ' משום דליכא דררא דממונא וגבי ארבא נמי אמרי' כל דאלים גבר, ור"ח ז"ל כתב שם בפח"ה דההיא ארבא לא תפסי לה תרויהו אבל משנתינו ששניה' אדוקי' בה אין מוציאין מידם לומר כל ד"ג, וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל.
ואי קשיא לך א"ה היכי אקשי' בגמ' לימ' מתני' דלא כר' יוסי דקס"ד למימר במתני' יהא מונח עד שיב' אליהו כי ההיא דשני' שהפקידו אצל א' דילמ' מתני' שאני דכיון דתפסי לה לא מפקי' מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומ' כד"ג כך אין מוציאי' מיד' לומר יהא מונח ל"ק דכיון דחיישי' לרמאי וקנסי' לי' כי היכי דלודי אע"ג דתפסי נמי ה"ל למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמי' דרב יהודאי ניפקי' לממונ' ונימא יהא מונח ועוד דהת' כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפ"ה אמרי' יהא מונח.
ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח אמאי נימא כד"ג הרי אמרו אי תפס לא מפקי' כ"ש הכא דתפס ברשות והת' לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקיקנן להו לית לן למיחש לרמאי ודמיא הא מילתא למאי דאמרי' ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כ"ש הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל והיינו דאמרי' בגמ' וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרי' נמי אנן סהדי דמאי דתפוס דידיה הוה אלמא תפיסה מהניא.
וי"א דהתם היינו טעמא דאמרי' כד"ג דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמ' כדאמרי' בהאי שמעת' בהדי' דכיון שזה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי ודאי לאו במק' וממכ' אתי' ליד' דתרווייהו כדי שתאמ' דתרווייהו היא דהא קאמ' של אבותי ודאמרי' הת' גבי ארבא האי אמ' דידי היא ואמרי' עלה כד"ג ה"נ קאמרי דידי היא שאני עשיתי' או שירשתי' מאבותי אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהו' וכשחולקין נטל כל א' את שלו ויצא.
ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרי' בגמ' אפי' תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתני' רמאי דינא הוא שיהא מונח וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמ' זה אני ארגתי' וזה אני ארגתי' תהא מונחת ול"ק דכי אמרינן בגמ' דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרי דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמ' רמאי ור' יוסי לית ליה כד"ג אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרי' כד"ג היכא דאיכא רמאי והא דאמרי' אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימ' דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הל"ל יחלוקו כי היכי דלא אמרי' התם יחלוקו אלא הוה לן למימ' דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרי' עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר:

והאומר חציה שלי ישבע וכו'. איכא דקשיא ליה ולישתבע ולישקול חציה מגו דאי בעי אמר כלה שלי ויש לו חציה בשבועה כדאשכחן גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן ובשבוע' ומשום מיגו. וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד זה משום מיגו ומכאן יש לו ראיה שאין אומרי' מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומיה ממונא ברשות דמריה.
וזו אינה ראי', דכי אמר כלה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומ' חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכלה שלי ומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חציו כבר נטלו והיאך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימתא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא איפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו, ובפח"ה (ב"ב ל"ב ע"ב) יתבא' בס"ד:

הוי אמינא בראיה בעלמא קני. איכא למיפרך, ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא היה רוכב ע"ג בהמה וכו' ואיכא דמפרקי לה דה"א שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו.
ואיכא דמפרקי בתו' כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראי' בעלמא לא קני דתיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל וארחיה דתנא הוא לעק' ב' ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אע"פ ששנאו במקום אחר ורמיזא להא מילתא ברי' מס' יבמות דבעי בגמ' למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות אי תנא אוסרות ה"א אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אע"ג דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן וכיוצא בה בתחלת מ' ברכות דקאמר והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אע"ג דממתניתן דסוף נגעים שמעינן דמייתי בפ' הערל העריב שמשו אוכל בתרומה.
אבל רש"י ז"ל כתב דלא אשמועי' שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרש בשרואה שניהם או האחד קודם דסד"א כיון דאמר תנה לי והוא נטלה (לימא) [ע"מ] ליתנ' לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה (ולא) [אלא] בהגבהה וזכה לשם חברו קמ"ל ולא מחוור ועוד דלמסקנ' דאמרי' דרישא במציא' וכו' ונימ' דבראי' בעלמ'ליקני דהא לא תנא שום תנא דלא קני מציא' אלא בהגבה'.
ולדידי משמ' דהא דקס"ד למימ' בראיי' בעלמא קני משום דלישנא דמתני' הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתי' ואע"ג דקתני לקמ' דלא קני בראי' ה"א האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דמקשי' וליתני כלה שלי ולא בעי אני מצאתי' ומאי קושיא הא איצטריך לאשמוענן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא דמסיפא שמעינן ליה ומפרקי' בעלמא דקתני לשון מציאה הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו' הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני ליה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתני' דבראיה לא קני.
ואי קשי' לך הא אמרי' בפ' הבית והעלייה דהבטה בהפקר קני ל"ק דהתם הבטה של שומר כגון שומ' שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמ' לא ואפ"ה אסיקנ' התם דלא קניא: