חידושי רמב"ן על בבא מציעא · דף 10a

והא דאמר רב נחמן הכא המגביה מציאה לחברו וכו'. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דגרסינן בשלהי פרק משילין דאיתמר התם מלא ונתן מים לחברו ר"נ אמר וכו'.
וכתב ר"ח ז"ל דהדר ביה ר"נ מהא ונמצא כיוצא בה בהרבה מקומות אע"פ שהוא תימא היכי משתמיט גמרא מלפרושה בהדיא ורש"י מחק מן הגירסא חברו וגריס במגביה מציאה לחברו קמיפלגי מר סבר קנה ומ"ס לא קנה ופירש דאמגביה גופיה קאמרינן דפשיט להו דחברו לא קנה וקמיפלגי אם קנה מגביה או לא מר דהוא רב ששת סבר קנה ומ"ה הם כרגלי הממל' ור"נ סבר לא קנה ולפי' הם כרגלי מי שנתמלאו לו דמעיקרא לא זה קנה ולא זה קנה וכשנתנם לו זכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר.
ותמיה' לן מילתא היכי סבר רב ששת קנה כיון דלשם חברו הוא מגביה ולא לזכו' לעצמו מאן נינהו דקני בע"כ תדע שהרי שנינו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואפילו מעני לעני אלמא איהו לא קני אלא כל הרוצה לזכות בה זכה וזו קשה לדברי ר"ח ולפשטא דגמרא אבל לדברי רש"י י"ל בהא קמיפלגי דרב ששת סבר מתכוין הוא לקנות לעצמו וליתנה לחברו משלו ור"נ סבר אינו מתכוין כלל לקנות ומתנית' דפאה מוקי לה רב ששת בעשיר אבל בעני קנה העני וזה הפירש עולה אבל הגמרא מכחישתו שאין הגרסא כך ואחרי' פירשו דשאני התם דאינו חב לאחרים בבור מלא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול וליתה ע"כ:

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה וכו'. איכא למידק דבשמעתין מדמינן מגביה מציאה לתופס לב"ח במקום שחב לאחרים וא"כ היכי ס"ל לרבי יוחנן דמגביה מציאה לחברו קנה חברו דהא איהו גופיה אמר התם בכתובות דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה דכי מדמ' מציאה לתופס לב"ח ה"מ לרב נחמן ורב חסדא דס"ל דבמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לר' יוחנן ס"ל דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבדה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש אבל גבי ב"ח כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומ"ה קי"ל נמי התם לא קנה והכא קנה:

דאמר תנה לי ולא אמר זכה. פירש דכיון דאמר תנה לי בעי למימר דלא ליזכי ליה מגביה והקשה בתוספות דהא אמרינן בפ"ק דגיטין דכל האומר תנו כאומר זכו דמי [וי"ל] דהא דאמרינן הכא דאמרתנה לי ולא אמר זכה לי ה"ק שאומר המגביה תנה לי אמר לי וליתנה נעשיתי לו שליח ולא לזכייה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחלה ואפילו למ"ד המגביה מציאה לחברו קנה חברו וא"נ לא טעין אנן טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הוא זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש ומשו' דמשמע ליה לר' יוחנן רישא דמתניתן בדלא אמר תחלה הוא דדחיק נפשיה לאוקומ' משום דאמר לי תנה לי ולא נתכוונתי לזכות בשבילו אלא לנתינה בעלמא:

ד' אמות של אדם קונה לו בכל מקום. נר' שדעת הראשונים שאין דיננו אלא במציאה והפקר אבל לא במכ' ובמתנה שאין קנין ד' אמות אלא תקנה משום אינצויי בהפקר ול' הגמרא משמע וקונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצרו.
ומצאתי במס' גיטין בירושלמי [ח, ג] ר"ל בשם אבא כהן בר דלייה אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות ר' יסא בשם ר' יוחנן ו בגיטין משא"כ במתנה רובה דר' יוחנן ורובה דר"ל רובה דר"ל מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ארבע אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר לא כ"ש רובה דרבי יוחנן מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ד' אמות מציאה לא כ"ש התיב ר' זעירא קומי ר' יסא והא תנינן וכן לענין קדושין וכו' הא תנינן וכן לענין החוב וכו' זו סוגיא ירושלמית והיא שנוייה עוד בפ"ז דפאה משובשת בנסחאות ולפי דקדוקה כתבתיה.
ומ"מ נלמוד שאם קונות במציאה קונות במתנה וכל [שכן] דהכא והתם אמרי דעת אחרת מקנה אותם שאני ודאמרי' התם בפרק הזורק א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ההיא לאו ד' אמות איתמר אלא ר' יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו ק' אמות אבל אארבע אמות ליכא בגמרא דילן מאן דפליג. ועוד צריכה תלמוד: