רשב״א על קידושין · דף 19b

תנו רבנן כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי כו' אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות דר' יוסי בר יהודה אומר אם יש שהות ביום כו'. ירושלמי (פ"א ה"ב) על דעתה דרבנן משעה ראשונה נותן כסף ליעודין, על דעתיה דר' יוסי בר"י בסוף נותן כסף ליעודין, מאן דאמר בסוף נותן כסף ליעודין מעשה ידיה של בעלה, ומאן דאמר משעה ראשונה נותן כסף ליעודין מעשה ידיה של בעלה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שמעשה ידיך שלי. ונראה משום האי טעמא לא אמרינן לעיל (קידושין יח, ב) גבי יעוד נשואין עושה או אירוסין עושה, נפקא מינה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה ולמעשה ידיה, דבין כך ובין כך מעשה ידיה לבעלה דהוי כאמן דאמר לה על מנת שמעשה ידיך שלי.

אלא משל רבנן. פירש רש"י מדברי חכמים אנו למדין משל זה שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום כו', ובסמוך נמי דאמרינן פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשיו. פירוש (יחליף) [ותילף] מינה דאפילו בלא [מ]עכשיו מקודשת לראשון, דהא באמה לרבנן לא אמר לה מעכשיו, ואפילו הכי כי אמר לה בסוף שש סמוך לשקיעת החמה הרי את מקודשת [הרי זו מקודשת], דאלמא מעכשיו מתחילין קידושין. ואינו מחוור שאין זה שיטת התלמוד להביא ראיה מן הדבר על המשל, אלא סומך הדבר מן המשל, ועוד דהא דקאמר משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום, אי בשאמר לה בלשון זה ממש אין זה (ב)[כ]אמה העבריה לרבנן. דאלו אמה העבריה אם בא אחר וקדשה בינתים אינה מקודשת לשני כלל אלא אם רצה אדון לייעד מייעד כדאמרינן בסמוך. והאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת לשניהם (כלקמן קידושין נט, ב), דמספקא לן אי תנאי הוי או חזרה הוי, אלא על כרחין בשפירש ואמר מעכשיו אם אין אני חוזר בו מכאן ועד ל' יום, ובשפירש פשיטא דמקודשת לראשון ואין צריך להביא מאמה העבריה. אלא וודאי המשל בא כאן ללמד ולומר דכי היכי דפשיטא לן התם דמקודשת לראשון הוא הדין גבי יעוד, דמעות הראשונות לקדושין ניתנו. וכן פירשו בתוס'.