פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 6 · הלכה 6 · Segment 4

שחטה לזרוק דמה לע"ז. אגב דלקמן נקטה:

המחשבה פוסלת. דמחשבין מעבודה לעבודה:

אין המחשבה פוסלת. דאין מחשבין מעבודה לעבודה:

והתנינן. בפ"ב דחולין תנן השוחט לנכרי ר"א פוסל שסתם מחשבת נכרי לע"ז א"ר יוסי ק"ו הדברים ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד דבעלים לא פסלי במחשבה כ"א דוקא הכהן מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אחר השוחט. והתם מפרש לה דאין המחשבה פוסלת בחולין דקאמר היינו בארבע עבודות לא פסלה כמו דפוסלת במוקדשין דאלו לא פסלה כלל ליכא למימר דהא מצינו זביחה דע"ז מיתסרא:

ופיגול ונותר המחשבה פוסלת. כלומר הרי דמצינו דהמחשבה פוסלת בפיגול ונותר מעבודה לעבודה ונימא נמי במחשב לע"ז כן. ונותר דקאמר לאו דוקא דנותר לא שייך במחשבה ואגב גררא דפיגול נקט לה. א"נ פיגול קרי ליה הכא למחשבת חוץ למקומו ונותר למחשבת חון לזמנו:

א"ל פיגול ונותר אין. ודאי בפיגול ונותר המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה אבל אם שחטה לזרוק כו' אין המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה דס"ל לר"ל דלא ילפינן חוץ מפני':

ה"ג שחטה וזרק דמה והקטיר חלבה לע"ז. שחטה וזרק סתם ואח"כ הקטיר חלבה לע"ז ובמחשבו' לע"ז אינן פוסלין אלא ב' עבודות שחיטה וזריקה:

זאת אומרת לא חשו. להא דרשב"ג דמתני' דס"ל הוכיח סופו על תחלתו דאין תימר חשו היה להם להורות איסור דה"נ הוכיח סופו על תחלתו דבשעת שחיטה וזריקה כבר הי' דעתו לע"ז:

רבי יוסי אמר אדרבה זאת אומרת שחשו לדרשב"ג דאין תימר לא חשו לא היה להן להורות. בתמיה כלומר מפני מה לא הורו בה היתר כחכמים אלא חשו משום כבודו דרשב"ג ולא אמרו בה היתר ולא איסור משום כבודם דחכמים: