פני יהושע על בבא קמא · דף 26b

בגמרא מנה"מ. נראה דעיקר הקושיא אינו אלא על מה שדקדק בסמוך דפטור בשוגג מד' דברים ואפ"ה חייב בנזק ע"ז מקשה מנה"מ לחלק בכך אבל אגופה דמתני' לא קשיא ליה אמאי חייב אדם בשוגג דמהיכא תיתי לחלק בין שוגג למזיד כיון דאדם חייב אפי' על נזקי ממונו ואין לך שוגג גדול מזה אלא עיקר הקושיא כדפרישית וק"ל:

שם אמר חזקיה וכו' אמר קרא פצע תחת פצע וכו'. מהכא משמע נמי דדוקא נזק מחייב בשוגג ולא ד' דברים דאלת"ה נכתוב להאי קרא גבי ד' דברים אלא דוקא בנזק מחייב דאיתא אפילו בנזקי ממונו משא"כ בד' דברים:

בתוספות בד"ה האי מיבעי ליה וכו' וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפי' וכו' עד סוף הדבור. כל זה הדיבור אין כאן מקומו אלא לקמן פ' החובל ונראה שכוונתו ליישב הסוגיא דהכא דלפי פשוטו יש לפרש דהא דדרשינן מפצע ליתן צער במקום נזק לאו דוקא צער אלא על כל הד' דברים קאי אבל לפ"ז יקשה הסוגיא דהכא דלמאי דמסקינן דתרתי שמעת מיניה א"כ אי ס"ד דאיירי כאן מכל הד' דברים למה לא נאמר ג"כ דבכולהו יתחייב השוגג כמזיד א"ו דלא איירי קרא דתחת פצע אלא מצער אלא דאח"כ ילפינן כולהו מצער וא"כ לא שייך להקשות דלמא בכולהו דהא קרא לא איירי אלא מצער ואי איתא דבכולהו חייב נכתוב להאי קרא גבי כל הד' דברים וא"ל נמי דבצער לחוד נחייב עכ"פ השוגג דמאי שנא צער מכולהו אלא מוקמינן קרא לנזק לחוד דהכי מסתברא כיון דאיתא בנזקי ממונו וכן משמע מל' התוס' בדיבור הסמוך:

בא"ד וא"ת דהכא משמע וכו' נמשך ג"כ למ"ש בסמוך דקרא איירי מצער לחוד דבלא"ה הוי אמרינן דעיקר הקרא אתי לשאר הנזקין וק"ל:

בפרש"י בד"ה זרק בעל הכלי כלי מראש הגג עכ"ל. נראה דקשיא ליה מדקאמר רבא סתמא פטור ולא אמר פטור המשבר והוי משמע דהזורק חייב שכן הוא האמת לכך פירש שבעל הכלי זרקו אבל בסמוך דקאמר נמי לשון פטור משום דבאמת שניהם פטורין: