מראה הפנים על תלמוד ירושלמי קידושין · פרק 2 · הלכה 5 · Segment 2

בקדושי מלוה לחומרין. נראה דבמקדש במלוה ובעל מיירי דתוששין לחומרא וצריכה גט מספק דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיינו דנקט ליה הכא דדמי למקדש בחצי פרוטה ובעל דחוששין לחומרא כדמדמי לה בבבלי כתובות דף ע"ד דאי בקדושי מלוה לתוך הא קאמר לעיל בפשיטות דאינה מקודשת ועיין בהלכה א' ד"ה מה בינה למלוה:

ובקרקעות לא קנה כו'. כתב הרשב"א ז"ל על סוגיא דהכא ונראה לפי זה דמה שאמרו במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע דוקא בשחזר בו הלוקח אבל בשחזר בו המוכר א"א לחזור בו ומלוה עדיפא מנתינת מעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן וכעין זה כתבתי גבי יש דמים שהן כחליפין אלא שעדיין יש להתיישב בפירוש הירושלמי דהיאך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפי' למי שפרע ויהא המוכר חייב להעמיד לו המקח עכ"ל ואפשר לומר דהכא במלוה שמחמת המכר איירי כדפשיט לה ממתני' דפרק הזהב שהיה חייב לו חטין ושאני חוב הבא מחמת מכר ממלוה דעלמא כמ"ש בפ"ק הלכה ו' ד"ה סבר ר' בא בשם הה"מ ז"ל בפ"ה מהל' מכירה שכתב לחלק כן לדעת הרמב"ם ז"ל והוא העיקר וטעמא כיון דמחמת מכר נינהו הוי לי' כאלו מעולם לא נתחייב לו במעות וכאלו החליפו עכשיו זה עם זה כו' כעין דאמרי' בההיא דיש דמים שהן כחליפין ע"ש ולפ"ז דוקא במוכר שהוא הלוה אמרו כן דהוי ליה כאלו משך עכשיו החטים שהוא חייב לו ונקנה לו היין בכל מקום שהוא אבל בלוקח והוא המלוה לא שייכא הא והיינו טעמא דמחלק האי תלמודא בין לוקח להמוכר ולפ"ז אתיא כסוגית הבבלי בהא דקאמר ד' מ"ז ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה דמשמע התם דבמלוה לד"ה במכר לא קנה והתם בסתם מלוה איירי ושניהם יכולין לחזור בהן ויש כאן מקום עיון בדברי הר"ן ז"ל בפ"ק במ"ש בהאי ענינא ובסוגיא דפרקין שם ואין כאן מקום להאריך: