בן יהוידע על בבא מציעא · דף 42a

לְעוֹלָם יְהֵא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ" (דברים יד, כה). יש לדקדק הוה ליה למימר מָצוּי אֶצְלוֹ שאין האדם שומר כספו בְּיָדוֹ אלא בתיבתו או בכיסו?
ונראה לי בס"ד שרמז לפי דרכו שראוי להוציא כספו בדבר טוב בלבד ולא בדבר רע ומספר טוב [17] רמוז בידים כי הכף ואצבעות הם ט"ו פרקים והזרוע ופרק המחובר לכתף הם שנים הרי טוב פרקים ועשה הקדוש ברוך הוא בריאת האדם כן לרמוז לו שיעשה בידו טוב ולא רע ולזה אמר לְעוֹלָם יְהֵא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ רצונו לומר שיעשה בכספו פועל טוב הרמוז בידו.
או יובן בס"ד על דרך מה שאמר מונבז המלך (בבא בתרא יא.) אבותיו גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין יד אחרים שולטת בו אבותיו גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, ולכן אמר טוב תיעשה בכספו צדקה ומצוה שאז יהיה כספו 'מָצוּי בְּיָדוֹ' ולא ביד אחרים.
אי נמי דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא מב.) כספים אין להם שמירה אלא קרקע וידוע כי יד רצונו לומר מקום כמו מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב), וכן יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) ולזה אמר יהיה 'מָצוּי בְּיָדוֹ' כלומר במקומו בקרקע שהוא יושב עליה ולא יתן אותו בהקפה לאחרים או יניחנו בתוך תיבתו כי אפשר שיגנב.
ומה שאמר רבי יצחק יְשַׁלֵּשׁ מָעוֹתָיו שְׁלִישׁ בַּקַּרְקַע היינו שיקנה בו קרקעות ויאכל פירותיהן אך אותו השליש שבידו תהיה שמירתו בלילה בקרקע ועל זה אמר יהיה 'מָצוּי בְּיָדוֹ' רצונו לומר במקומו.
או הכונה אם נושא ונותן בו לא יהיה בעיר אחרת אלא בידו דהיינו במקומו שהוא דר בו דאז יהיה קרוב אליו בכל עת.

לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם מָעוֹתָיו, שְׁלִישׁ בַּקַּרְקַע וּשְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ. נראה לי בס"ד מָעוֹת [516] עולה מספר תקי"ו ואם תשלש מספר זה יהיה כל שליש מספר קֶבַע [3÷516=172] רמז אף על פי שהמעות נקראו זוזים שהם זזים ואינם מתמידין אצל בעליהן עם כל זה אם יעשה האדם עצת חכמים לשלש המעות שלו בקרקע ופרקמטיא ובידו אז יהיה אצלו בקבע ולא יזוזו ממנו לכן כל שליש עולה מספר קֶבַע.
גם עוד הוא אותיות עֵקֶב שהוא רמז למדת הענוה ומי שהוא עניו ושפל ועושה עצמו עקב אז יהיה הממון אצלו בסוג קבע.
ונראה לרמוז עוד מָעוֹת [516] עולה מספר יושר [516] רמז שהמעות יסגל אותם האדם ביושר ולא בגזל ומרמה.
גם מָעוֹת [516] בגימטריא שִׁיּוּר [516] רמז שלא יעסוק בכל המעות שלי אלא יהיה בהם שיור באוצר בטלים בלי עסק וקורין זה בערבי דביר.

אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן (דברים כח, ח). נראה על כן הטל יהיה ממנו ברכה יותר מן המטר בשביל שהוא סמוי מן העין גם המטר שיורד בלילה יש בו ברכה יותר מן המטר שיורד ביום ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית כב:) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם (ויקרא כו, ד) שיהיו יורדין בלילי שבתות ולילי רבעיות שאין בני אדם הולכין והטעם מפני שבזה יהיה סמוי מן העין וכן היה בימי שמעון בן שטח שהיו יורדין הגשמים בלילות דוקא והשמש זורחת ביום והולכין למלאכתם והיה בהם ברכה שהיו חיטים גדולים ככליות וכנזכר בתענית (תענית כג.).והנה מלוי אותיות עַיִן [עי"ן יו"ד נו"ן=126] עולה קכ"ו כמנין אֲפֵילָה [126] לרמוז מטר היורד באפילה שהוא סמוי מן העין יש בו ברכה ולכן אותיות המלוי שהם מספר אפילה הם סמוי מן אותיות עין ולזה אמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא באפילה שרמוזה באותיות שהם סָּמוּי מִן הָעַיִן דהפשוט גלוי והמלוי סתום.

אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ (דברים כח, ח). נראה לי בס"ד דרבי יצחק איירי שיהיה מכוסה מעין החושית דוקא דהיינו כיס מלא זהובים וקשור הנה הזהובים מכוסים מעין החושית כיון שהם תוך הכיס אין העין רואה אותם וכן כרי דגן מכוסה במחצלאות וכיוצא שאין העין רואה את החיטים הרי זה שורה בו ברכה אף על פי שבעין השכלית רואה את הזהובים והחיטים שהוא מצייר בדעתו שיש כאן זהובים, אך תנא דבי רבי ישמעאל איירי שיכסנו גם מעין השכלית שלא יוודע לאדם שיש כאן חיטים או זהובים ולכן נקיט האי לישנא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ כלומר אף על פי דליכא ראיה ממשית כלל ולהכי לא אמר שאין העין רואה אותו.

לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי. נראה לי בס"ד שלשה אלה הם ראשי תיבות שָׁמֵם [שָּׁקוּל מָּדוּד מָּנוּי] לשון שממה רמז אם שקול או מדוד או מנוי הוא שמם מן הברכה וסופי תיבות דְּלִי [שָּׁקוּל מָּדוּד מָּנוּי] כלומר כמו הדלי שאין מכניסין בו מים לקיום אלא רק יתמלא לשעה וחוזר להיות ריקם כן אלו אין הברכה שהיא העושה קיום לדברים שורה עליהם.