רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַלְוֵי בְּרִבִּית, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּרְוִיחִין, מַפְסִידִין. פירש רש"י כדאמרינן בפרקין נכסיהם מתמוטטין לעולם. ויש לדקדק דעל זה לא שייך האי לישנא שזה יאמר על מי שמרויח בהאי עסקא עשרה והפסיד באידך עסקא י"ב אבל גזרה זו דמתמוטטין כליא קרנא לגמרי ועוד מתמוטטין הוא אחרי זה יש בדורו ויש בדור שני ויש בדור שלישי אבל בתחילתן הם מרויחין בלבד ואין מפסידים.
ונראה לפרש בס"ד בהקדים מעשה באחד אומן צורף בעל מלאכה שהיה זריז ונשכר ואינו בטל ממלאכתו אפילו עתות קטנים והיה יושב ומשבח פועל ידיו והיה אומר יתברכו ידי כמה נאים מעשיהם ולהם נאה הפאר והשבח שהם עסקניות במלאכתם תמיד להביא לי ריוח טוב וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ עוסקים במלאכתם וגם לרבות הלילות גם כן עסקניות עד שתגבר השינה ולא עוד אלא גם בעת אכילה אני לועס ועוסק בידים שלי.
ויען האחד ויאמר על מה תתפאר בידיך שנותנים לך ריוח בתמידות הלא אנכי הידים שלי הוא הממון שלי ולו יאות השבח והפאר שהוא נותן לי ריוח בכל רגע ממש ואני יושב במנוחה בלתי שום יגיעה הלא אנכי עסקי ברבית, אתה בעת תפלה ידיך בטלים ואני מעותי שהם ידים שלי נותנים לי ריוח גם בעת תפלה! אתה בשינה ידיך בטלנים ואני גם בשינה מעותי נותנים לי ריוח! אתה בשבת ויום טוב ידיך בטלים ולי נותנים לי ריוח גם בשבת ויום טוב! אתה כשתלך לבית הכסא ידיך בטלות ואני נותנים לי ריוח גם בבית הכסא ולא עוד אלא גם בשעת תקיעת שופר שהציבור חרדים ובשרם נוטף דם אני מטיפים לי מעותי רווחים! ולא עוד אלא גם ביום כיפור אשר מתוודים עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית מעותי נותנים לי באותו רגע נשך ומרבית ואתה היש לך כזאת ממעשה ידיך שאתה מתפאר בהם?!
נמצא המלוים ברבית משבחים ומפארים את ממונם שעל ידו אין מאבדים מזמנם רגע לבטלה והוא הדבר שפירשו המפרשים ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל שדרשו בפסוק אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נה, כד) אלו המלוים ברבית, וקשא והלא קא חזינן מלוים ברבית והם זקנים? ומתרצים על פי הגמרא דשבת (שבת פט:) לעתיד לבוא אומר הקדוש ברוך הוא ליצחק אבינו ע"ה בניך חטאו אומר לפניו רבונו של עולם כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל פלגא דלילותא פשו להו כ"ה דל י"ב ופלגא דצלויי ומיכל פשו להו י"ב ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך.
ואם כן לפי זה זו החלוקה שעשה יצחק לחצות ולחלק חצי החמישים שנה לפטור האדם מצד הלילות וגם חצי הכ"ה שנים דהימים שחסרו מן החשבון לפטור בו האדם מצד זמן תפלה וזמן אכילה ובית הכסא כל זה הניכוי לא שייך לעשותו גבי עון הרבית יען כי עון הרבית נוהג ונעשה בכל הלילות גם בעת שינה וגם נעשה גם בעת תפלה ואכילה ובית הכסא, וזהו שנאמר אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה אלו המלוים ברבית לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם כלומר בחשבון בית דין של מעלה לא יחצו הימים שלהם לנכות הלילות ולנכות זמן תפלה ואכילה ובית הכסא מפני כי הם לוקחים רבית גם בזמנים אלו עד כאן דבריו.
ונמצא כי כנגד שהוא מרויח בעיתות הזמן במה שלוקח הרבית הנה הוא מפסיד הריוח שעולה לו בחשבון בית דין של מעלה ביום הדין על מעשיו יען כי כיון שהוא פוגם כל זמנו בעון הרבית אז מעלין עליו כאילו גם שאר עונות עשה בעת שינה ותפלה ואכילה דדנים אילו היה יכול לעשות עבירות בעת שינה ובעת אכילה וכיוצא היה עושהו דהראיה עון הרבית שאפשר לו לעשותו הוא עושהו בזמנים אלו ונמצא הוא מרויח בזמנים ההם דבר אחד שהוא הנאת הרבית ומפסיד בזמנים ההם להתחייב בכמה מיני עונות דמעלין עליו כאלו עשאן אף על גב דלא עשה אלא היה ישן או מתפלל או אוכל ולפי זה ההפסד והרויח מגיע בזמן אחד אך הריוח הוא בדבר אחד וההפסד היא בכמה דברים.
ונראה לפרש בס"ד בהקדים מעשה באחד אומן צורף בעל מלאכה שהיה זריז ונשכר ואינו בטל ממלאכתו אפילו עתות קטנים והיה יושב ומשבח פועל ידיו והיה אומר יתברכו ידי כמה נאים מעשיהם ולהם נאה הפאר והשבח שהם עסקניות במלאכתם תמיד להביא לי ריוח טוב וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ עוסקים במלאכתם וגם לרבות הלילות גם כן עסקניות עד שתגבר השינה ולא עוד אלא גם בעת אכילה אני לועס ועוסק בידים שלי.
ויען האחד ויאמר על מה תתפאר בידיך שנותנים לך ריוח בתמידות הלא אנכי הידים שלי הוא הממון שלי ולו יאות השבח והפאר שהוא נותן לי ריוח בכל רגע ממש ואני יושב במנוחה בלתי שום יגיעה הלא אנכי עסקי ברבית, אתה בעת תפלה ידיך בטלים ואני מעותי שהם ידים שלי נותנים לי ריוח גם בעת תפלה! אתה בשינה ידיך בטלנים ואני גם בשינה מעותי נותנים לי ריוח! אתה בשבת ויום טוב ידיך בטלים ולי נותנים לי ריוח גם בשבת ויום טוב! אתה כשתלך לבית הכסא ידיך בטלות ואני נותנים לי ריוח גם בבית הכסא ולא עוד אלא גם בשעת תקיעת שופר שהציבור חרדים ובשרם נוטף דם אני מטיפים לי מעותי רווחים! ולא עוד אלא גם ביום כיפור אשר מתוודים עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית מעותי נותנים לי באותו רגע נשך ומרבית ואתה היש לך כזאת ממעשה ידיך שאתה מתפאר בהם?!
נמצא המלוים ברבית משבחים ומפארים את ממונם שעל ידו אין מאבדים מזמנם רגע לבטלה והוא הדבר שפירשו המפרשים ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל שדרשו בפסוק אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נה, כד) אלו המלוים ברבית, וקשא והלא קא חזינן מלוים ברבית והם זקנים? ומתרצים על פי הגמרא דשבת (שבת פט:) לעתיד לבוא אומר הקדוש ברוך הוא ליצחק אבינו ע"ה בניך חטאו אומר לפניו רבונו של עולם כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל פלגא דלילותא פשו להו כ"ה דל י"ב ופלגא דצלויי ומיכל פשו להו י"ב ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך.
ואם כן לפי זה זו החלוקה שעשה יצחק לחצות ולחלק חצי החמישים שנה לפטור האדם מצד הלילות וגם חצי הכ"ה שנים דהימים שחסרו מן החשבון לפטור בו האדם מצד זמן תפלה וזמן אכילה ובית הכסא כל זה הניכוי לא שייך לעשותו גבי עון הרבית יען כי עון הרבית נוהג ונעשה בכל הלילות גם בעת שינה וגם נעשה גם בעת תפלה ואכילה ובית הכסא, וזהו שנאמר אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה אלו המלוים ברבית לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם כלומר בחשבון בית דין של מעלה לא יחצו הימים שלהם לנכות הלילות ולנכות זמן תפלה ואכילה ובית הכסא מפני כי הם לוקחים רבית גם בזמנים אלו עד כאן דבריו.
ונמצא כי כנגד שהוא מרויח בעיתות הזמן במה שלוקח הרבית הנה הוא מפסיד הריוח שעולה לו בחשבון בית דין של מעלה ביום הדין על מעשיו יען כי כיון שהוא פוגם כל זמנו בעון הרבית אז מעלין עליו כאילו גם שאר עונות עשה בעת שינה ותפלה ואכילה דדנים אילו היה יכול לעשות עבירות בעת שינה ובעת אכילה וכיוצא היה עושהו דהראיה עון הרבית שאפשר לו לעשותו הוא עושהו בזמנים אלו ונמצא הוא מרויח בזמנים ההם דבר אחד שהוא הנאת הרבית ומפסיד בזמנים ההם להתחייב בכמה מיני עונות דמעלין עליו כאלו עשאן אף על גב דלא עשה אלא היה ישן או מתפלל או אוכל ולפי זה ההפסד והרויח מגיע בזמן אחד אך הריוח הוא בדבר אחד וההפסד היא בכמה דברים.