פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 4

למה לית אנן אמרין כל אחד ואחד לפי מה שהוא. כלומר דמדייק על הא דאמר טעמא שזה הוא לשעה וזה מתקיים החיוורא יותר מכאן וזה עוד יותר מכאן ולמה לא נאמר דהיינו טעמא דכולהו שכל א' וא' עושין לו סימן לפי מה שהוא זה באדמה מפני שעתיד ליהנות בו וכמו האדמה וזה בחרסית שאין לו הנאה ממנו כחרסית וזה בסיד מפני שהוא לבן כעצמות וכדפרישית במתני':

כהדא דתני. בתוספתא פ"ה שלכל א' וא' עושין סימן לפי מה שהוא דאילן של הקדש עושין לו סימן בסיקרא רמז לחוט הסיקרא של מזבח כדלקמן ושל בתי ע"ז מפחמין אותו בפחמין על שם ע"ז של עץ הנעשה פחמין ושל בית המנוגע נותנין עליו אפר מקלה על שם שנותצין אותו עד לאפר וכן להרוג למדוד ממקומו אל העיר הקרובה עושין סימן אחר שקוברין אותו בדם ולמקום עגלה ערופה להכיר לאחר זמן מקומה שלא יעבד בו ולא יזרע עושין סימן בחגורה של אבנים כלומר בגל אבנים וזהו סימן שאין המקום הזה ראוי לעבודה כמו האבנים:

וחש לומר. אאילן הקדש פריך שסוחרין אותו בסיקרא והא איכא למיחש שיאמרו אילן מנבל פירותיו הוא ולפי שהפירות נובלין ממנו עשו כך לסימן דהא לא כן תני בתוספתא דשבת פ"ז חילן וכו' ומטעינין אותו אבנים כי היכי דלכחוש חיליה ומבהתין אותו כלומר שמטעינין עליו לבהלו כדי דיהא עביד פירות ולא יהא משירן ומשני דלא דמי דתמן דלא יתיר פירוי כלומר שהרי שם עושין [כדי שלא] ינתר פירותיו שסוקרין אותו בסיקרא וגם מטעינין אותו באבנים שזה עיקר תיקונו והסקרא אינו אלא כדי שיראו ויבקשו עליו רחמים אבל הכא באילן של הקדש עושין כי היכי דיהא עביד בתחילה כלומר שלא יגעו בו ושלא ימנע מלעשות פירות ובסיקרא בלבד עושין כדי שיפרשו ממנו:

ולמה לית אנן אמרין חוט כחוט של סיקרא זכר למזבח. כלומר אמאי קתני סוקרין אותו בסיקרא דמשמע שסוקרין אותו כולו בסיקרא ולמה לא נימא דחוט של סיקרא בלבד סגי ובזה הוא זכר למזבח כהאו דתנינן תמן וכו' בפ"ג דמדות:

סוקרין עליו בסיקרא הקדש. כלומר לא שסוקרין את כולו אלא סוקרין תיבת הקדש עליו בסיקרא ולפי שהסיקרא מתקיים ביותר: