פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 3 · הלכה 6 · Segment 1

מתני' הלקוח בכסף מעשר. פירות שלקחן בכסף מעשר שני בירושלים ונטמאו יפדה כדין מעשר עצמו:

ר' יהודה אומר יקבר. בגמרא קאמר טעמא דר' יהודה דדריש כסף ראשון ולא כסף שני כלומר פעם אחד מחללין הפירות על הכסף ולא הפירות שלקחן בכסף זה דכשהוא פודן על הכסף הוי ליה כסף שני:

לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן נפדה בטהור בריחוק מקום. כדכתיב וכי ירחק ממך המקום וגו' ונתת בכסף אבל הלקוח בכסף מעשר חוץ לירושלים אינו נפדה כשהוא טהור כדתנן בפ"ק הלוקח פירות שוגג וכו' מזיד יעלו ויאכלו במקום ואינו יכול לפדותן ואין הלכה כר' יהודה:

צבי שלקחו בכסף מעשר. כדתנן בפ"ק שלוקחין חיה מכסף מעשר לבשר תאוה ואם מת יקבר על ידי עורו כלומר עם עורו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כשאינם ראוים כלל כדהכא וכה"ג שאינן אלא לכלבים אבל אם ראוים קצת למאכל אדם אפי' ע"י הדחק פודין כדתנן לעיל בפרק ב כרשיני מעשר שנטמאו לדברי חכמים יפדו:

ר"ש אומר יפדה. קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואין הלכה כר"ש:

לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה. כשאר פירות הלקוחין בכסף מעשר והכא לא פליג ר' יהודה משום דכשלקחו חי היה יכול להוליכו בכל מקום שירצה ואין לו ריחוק מקום:

ר' יוסי אומר יקבר. דמחמיר טפי מר' יהודה וס"ל דלעולם הוי כפירות הלקוחין בכסף מעשר:

לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות. שנחלקו בהן ר' יהודה וחכמים לעיל והלכה כת"ק:

מתני' המשאיל קנקן למעשר שני. שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל את הקנקנים שלו כדי להכניס בהן אותו יין:

אע"פ שגפן. שסתם את פיהם לאחר שמילאן לא קנה מעשר את הקנקנים ואין נתפסים בקדושת מעשר:

זלף לתוכן סתם. כנס יין לתוכם סתם:

עד שלא גפן לא קנה מעשר. בגמ' מפרש דה"ק אם עד שלא גפן קרא שם ועשהו מעשר לא קנה מעשר את הקנקנים אין הקנקנים שייכים להמעשר אבל אם לאחר שגפן קרא שם להמעשר הרי הקנקנים ג"כ בכלל קריאת השם שנתנם להמעשר וקנה מעשר אותן וצריך למכרם ולאכול בדמיהן בירושלים כדין מע"ש:

עד שלא גפן עולות באחד ומאה. כלומר וכן הדין בתרומה אם עד שלא גפן קרא שם לאחת מהן לתרומה ונתערבה זו של תרומה במאה של חולין עולות באחד ומאה כדין תרומה שעולה באחד ומאה ואם משגפן קרא שם תרומה עליה מקדשות בכל שהן כדין חבית סתומה של תרומה שנתערבה אפי' באלף של חולין מדמעת כולן דחבית סתומה חשיבא ולא בטלה וצריך למכרן כולן לכהן דמי תרומה חוץ מאחת מהן שנוטל הכהן בלא דמים כדין דימוע של תרומה:

עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. וכן הדין בתחלה כשרוצה לקרות שם לתרומה ועד שלא גפן קורא שם ותורם מאחת על הכל ומשגפן ורוצה לקרות שם תרומה תורם מכל אחת ואחת דמכיון שסתם אותן כל אחת ואחת בפני עצמה חשיבא ולא הוי מן המוקף הלכך תורם מכל אחת ואחת:

מתני' בית שמאי אומרים מפתח ומערה לגת. בגמרא פליגי אמוראי בפירושא דהך מילתא דחד אמר על הרישא ואמתני' דלעיל קאי דקתני משגפן תורם מכל אחת ואחת ואם רוצה לתרום מאחת על כולן ב"ש אומרים מפתח אותן ומערה לגת ואז תורם אחת על הכל וב"ה אומרים די בפתיחה ואין צריך לערות אותן. וחד אמר על ענינא דסיפא קאי דבמוכר איירי והאי פירושא עיקר דהשתא שייך שפיר האי בד"א דאבתרה וה"פ ב"ש אומרים מפתח ומערה לגת. בלוקח קנקנים סתומות איירי דהדין בהן דיצא הקנקן לחולין כדתנן בפ"ק ואם רוצה המוכר שלא יצא הקנקן לחולין שלא יהא נבלע בדמי היין ויהי' צריך הלוקח לקנות הקנקן מפתח ומערה לגת וב"ה אומרים שא"צ לערות אלא במפתח סגי:

בד"א. דלב"ה מיהת צריך לפתוח אותן במקום שדרכן למכור סתומות דאם אינו מפתח יוצא הקנקן לחולין אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות אפי' עכשיו מוכרן סתומות א"צ לפתוח אותן ולא יצא הקנקן לחולין וכדתנן נמי להא בפ"ק:

אבל אם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה. כלומר שהמוכר רוצה להחמיר על עצמו שלא יצטרך הלוקח לתת לו דמי הקנקן ומוכר את היין שבו במדה בכך וכך מדות שיש בקנקן אז יצא הקנקן לחולין לפי שנבלע בדמי היין דהואיל ואומר לו כך וכך מדות יין יש בו הרי הקנקן ג"כ בכלל הקנייה ויצא לחולין וא"צ לעשות דמים בעד הקנקן כדי לאכול דמיו בקדושת מעשר משום שהמוכר גילה דעתו שהקנקן בכלל הדמי מעשר שנתן לו:

ר"ש אומר וכו'. כלומר דר"ש בא להוסיף שאף שאומר לו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה שאני משייר הקנקן בשביל שהנחתי רביעית יין חולין שלי שיש בה אעפ"כ יצא הקנקן לחולין שנבלע בדמי המעשר שנתן לו זה: