פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 15

א"ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה. לפרש לזה הכלל דמתני' קאי ולדעת ר' יוחנן ה"ק כל ששבחו ניכר מחמת התערובת שנתערב עמו ונראה וניכר בו אז מה שניתוסף במדה חולקין השבח לפי חשבון כגון ברישא שנפל דבש ותבלין לתוך היין של מעשר וא"כ בודאי ניתוסף הוא במדה ממה שנתוספו בו מהדבש והתבלין ואם השבח ניכר בכלו והיינו שמחמת כן יפה יותר ממה שהיה שוה בתחילה נמצא שיש כאן שבח הניכר ויתרון המדה חולקין השבח הזה לפי חשבון כדפרישית במתני' או כיוצא בזה כגון שהמעשר הזה שוה שלשה זוז והדבש והתבלין זוז וכשנפלו לתוך היין השביחוהו והוסיפו במידתו והרי עכשיו שוה חמשה זוז וזה נקרא שבח הניכר שעלה בדמים יותר ממה שבתחלה חולקין בהשבח לפי חשבון ומגיע לבעל המעשר שלשה זוז ושלשה רביעי זוז ולבעל הדבש והתבלין זוז ורביע זוז ואם אין שבחו ניכר כגון שלא השביח במקח ממה שהיה שוה בתחילה אע"פ שיש כאן יתרון המדה שאנחנו רואים שניתוסף המדה מחמת הדבש והתבלין אפ"ה כל השבח למעשר שני משום דאין כאן שבח הניכר הכי מפרש ר' יוחנן לזה הכלל דהמתניתין ודברי רבי יוחנן בעצמן כך מתפרשין לפ"ז כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון כלומר דארישא קאי יין שנפל לתוכו דבש ותבלין שודאי יש בו הותיר המדה וכל ששבחו ניכר וכו' כדאמרן דבעינן נמי שבח הניכר וסוף דברי ר' יוחנן דקאמר וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני זה הוא לפרש טעמא דסיפא דמתני' עיסה של מע"ש שאפאה והשביחה השבח לשני משום דאע"ג דיש כאן שבח הניכר דמסתמא פת אפוי שוה יותר מעיסה מ"מ מכיון שאין כאן הותיר המדה אין לבעל העצים כלום והכל להשני:

רשב"ל. ס"ל דלא בעינן הותיר המדה אלא בטעם בלבד הדבר תלוי וזה הכלל דהמתני' מפרש לה הכי כל ששבחו ניכר שהטעם שהשביח ניכר הוא אע"פ שלא ניתוסף במדה כגון שאחר שנפל לתוכו הדבש והתבלין חזר והסירו לפי הערך שנתערב בו ונשאר המדה כמו שהיתה מ"מ מכיון שהיין השביח בטעמו מחמת הדבש והתבלין שהיו בו חולקין השבח לפי חשבון ממה ששוה עכשיו יותר ממה שהיה בתחילה וכל שאין טעם שבחו ניכר כלומר שלא עלה בדמים יותר מחמת הטעם ואינו ניכר הוא אע"פ שיש כאן שבח הטעם הכל הוא לשני:

מתניתא פליגא על רשב"ל. כצ"ל וכעין דמקשה לקמן מהתוספתא לרשב"ל ומתרץ לה הכי דהא קתני עיסה של מעשר שני וכו' השבח לשני והרי הדבר ידוע דהפת משביח הוא בטעמו וניכר השבח עכשיו ממה שהיתה עיסה בתחילה וקתני השבח לשני וקשיא לריש לקיש:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר אע"פ שיש כאן שבח הטעם מ"מ הכא מיירי שאינו ניכר כגון שהפת והעיסה שוין בדמים. הן דלפעמים מי שרוצה לקנות עיסה צריך לשלם לבעל העיסה כמו אם היתה אפויה ואף שצריך לעצים ולאפות אותה מעלה העיסה בדמים מפני משקלה שמשקל העיסה יותר הוא מן הפת לפי ערך משקלו ונמצא שאין כאן שבח הניכר דלכ"ע לא נקרא שבח הניכר אא"כ עלה בדמים יותר ממה שהיה בתחילה ול"פ אלא בהא דלר' יוחנן בעינן נמי הותיר במדה ולרשב"ל לא בעינן אלא שהשבח הניכר בא מחמת שבח הטעם:

מתני' פליגא על ר' יוחנן דגים וכו'. וקס"ד דלאחר שנתבשלו ביחד הסיר הדגים מהן או שכל אחד ואחד ניכר בפ"ע הוא דהוי כמסיר והפרידן זה מזה והרי אין כאן לא בקפלוטות של מעשר ולא בדגים הותיר המדה אלא שבח הטעם בלבד וקתני השבח לפי חשבון וקשיא לר' יוחנן:

ר' יוסי וכו'. כלומר דפליגי אליבא דר' הושעיה בהך שינויא דר' יוסי בשם רבי הושעיה קאמר דהכי הוה משני לה דתיפתר שבישל שניהן כאחת וכלומר שנתבשלו עם הקפלוטות דקתני לאו שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דקאמר דתידוק מינה שאין כאן אלא שבח הטעם בלבד לא היא אלא דהכא במאי עסקינן שנתבשלו הרבה זע"ז עד ששניהם נראים כאחת שנתמעכו מחמת הבישול וא"א להפרידן זה מזה ונמצא שיש כאן הותיר המדה ג"כ כמו בדבש ותבלין שנפלו לתוך היין והשבח הוא ניכר ששוה עכשיו ביותר ממה שהיו שוין לפיכך השבח לפי חשבון הכי קיבל ר' יוסי מרבי הושעיה שתירץ כך בדרך אוקמתא כדאמרן:

ר' יונה בשם ר' הושעיה. לא אמר כך שתירץ בדרך אוקמתא אלא דבעי בדרך קושיא וכלומר דע"כ הוא דבהכי מיירי שנתבשלו כל כך עד ששניהן כאחת הן דאי לא תימא הכי אלא שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דמיירי ואין כאן אלא שבח הטעם בלבד קשיא מאי איריא דקתני שנתבשלו עם הקפלוטות הא אפילו אם לא נתבשלו ביחד משכחת לה דהגע עצמך אע"פ שבישל לזה בפ"ע וזה בפני עצמו ועירבן מיד אחר הבישול כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות וכו' כלומר פשיטא הוא שנותנין טעם זה בזה והשתא אי ס"ד דמתני' לא איירי אלא בשאין בהן כי אם שבח טעם בלבד קשה דלמה לי שנתבשלו דקתני לא ה"ל למיתני אלא הכי דגים שנתבשלו ונתערבו עם הקפלוטות של מעשר שני אי נמי דגים וקפלוטות מבושלין שנתערבו אלא ודאי דמדקתני שנתבשלו עם הקפלוטות ע"כ דהא קמ"ל שנתבשלו כ"כ עד שנעשו שניהן כאחת ויש כאן הותיר המדה ושבח הניכר וכדר' יוחנן והלכך השבח לפי חשבון: