פני משה על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 8

אית דבעי משמע מן הדא. דשתיה בכלל אכילה דכתיב לא תוכל לאכול וכו' והתורה קראה אותה אכילה דלא תוכל לאכול כתיב וקאמר תירושך זה היין:

ואינו מחוור. אהא דדריש ויצהרך זו סיכה קאי כלומר שאין זה נכלל בלאו גמור דאע"ג דדריש ויצהרך על הסיכה אינו לוקה עליו חוץ לחומה כדמסיים ואזיל דאין תימר דסיכה ג"כ במחוור הלאו היא א"כ ילקה עליו אם סך בשמן של מע"ש חוץ לחומת ירושלי' ואנן לא תנינן בפרק אלו הן הלוקין אלא האוכל מע"ש חוץ לחומה ושתיה היא בכלל אכילה ואם איתא דאף על הסיכה לוקה ה"ל למיתני בהדיא:

א"ר יוסי בן חנינה. מילתא באנפי נפשה היא ואיידי דאיירי בחוץ לחומה מייתי להא דר' יוסי בר חנינא דאין לוקין על מעשר שני אם אכלו חוץ לחומה אא"כ כבר נכנס לירושלים דקלטוהו מחיצה ואחר כך יצא דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך דוקא משנכנס למקום אכילתו והוציאו לחוץ והא דנקט טהור משום דכשנטמא א"צ להוציאו דמע"ש שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ומסתמא להטהור הוא מוציא דאינו יכול לפדות משנכנס לירושלים:

מנין שאינו מחוור. כלומר ועוד ראיה שאין הסיכה בלאו מחוור ואין לוקין עלהסך חוץ לחומה:

כהדא דתני. בברייתא והובאה בהאי תלמודא ביומא שם ובפ"ק דתענית:

בשבת. כל סיכה שאינה לרפואה ממש מותר בין שהיא של תענוג או אינה של תענוג אלא למיחוש בעלמא כהאי דתנינן בפי"ד דשבת החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן:

ביה"כ הכל אסור. דחד מה' עינוים הוא:

בתשעה באב ובתענית צבור. שגוזרין על הגשמים כדתנינן עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות וכו' ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובסיכה של תענוג הוא דאסרו אבל לא בשאינו של תענוג אלמא דהא דאמרינן סיכה כשתיה אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא מקילינן בתשעה באב ובתענית צבור:

והתני שוה סיכה לשתיה. בכל מקום ומשני היינו לאיסור וכן לתשלומין לזר הסך בשמן של תרומה אבל לא שוותה לעונש וכן ביוה"כ דווקא לאיסור הוא דשוה אבל לא לעונש דלא חייבה התורה אלא על אכילה ושתיה ומלאכה:

והתני. בת"כ פ' אמור ולא יחללו דכתיב גבי זר האוכל תרומה להביא את הסך ואת השותה אלמא דסך עובר בלאו:

לית כאן סך. סמי מכאן סך:

ואין לית כאן סך לית כאן שותה. כלומר ואם כך הוא דסמית להא א"כ אף אנן נאמר דכולא האי ברייתא לא תנינן לה וסמי נמי שותה דלא איצטריך לרבות דהא שתיה בכלל אכילה היא וכתיב וכל זר לא יאכל:

דלא כן. כלומר ועל כרחך הוא כך דאל"כ אלא דמרבי' לשותה מולא יחללו א"כ דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף הוא לכשיעור בתמיה דמכיון שאינן משם אחד בדין הוא שאין אכילה ושתיה מצטרפין ואנן לא תנינן הכי דהא דתנן גבי יה"כ האוכל ושותה אין מצטרפין היינו משום דביה"כ ביתובי דעתא תליא מילתא ובהכי לא מייתבא דעתיה אבל בעלמא מצטרפין הן כדתנן בפ"ו דנזיר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וה"ה הכא בתרומה ומטעמא דהכל משם אחד הוא דשתיה בכלל אכילה ואי כדקאמרת דמולא יחללו מרבינן שותה א"כ אכילה ושתיה משני לאוין הן באין ובדין הוא שלא יצטרפו אלא ע"כ דה"ק לרבות את הסך כשותה ושותה נפקא לן דשתיה בכלל אכילה היא: